ההבדל בין שוני לשיגעון

לפני הפרק אני רוצה להגיד תודה לכל הקוראים שהגיבו בפוסט הקודם, כל כך שמחתי לקרוא את התגובות שלכם!

כשקראתי אותן לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים XD

אז בלי הקדמות מיותרות קבלו ת'פרק השמיני! חחחח

מהפרק הקודם:

"יותמי?" שאלה כדאי לוודא שאני מקשיב לה "אתה יודע אולי מה עובר על סיוון לאחרונה? היא מתנהגת די מוזר, אולי לך היא סיפרה משהו?"

"גם אתה שמת לב לזה?" זאת הייתה כמובן שאלה רטורית "אני אנסה לדבר איתה בסוף השבוע, אולי היא תספר לי משהו"

"תעשה את זה בבקשה, אתה הרי יודע שאני והיא לא כל כך קרובות"

"אמא, אני יורד עכשיו מהתחנה. נדבר בבית"

"תבוא עכשיו, אל תתעכב"

"טוב אמא. ביי לבינתיים"

"ביי, תבוא מהר" חזרה על דבריה בניסוח אחר, לא עניתי לה וניתקתי את השיחה.

לפתע תקפה אותי תחושה רעה, כאילו עומד לקרות משהו ממש רע, משהו שקשור לסיוון ולמצב הרוח המשונה שלה בזמן האחרון.

פרק 8:

נכנסתי לבית ולמרבה ההפתעה הייתה דממה מוחלטת.

"אני בבית" קראתי אך לא נשמעה תשובה, "ממש מוזר" מלמלתי לעצמי.

נכנסתי למטבח וראיתי את השולחן ערוך ועליו פתק קטן ברגע שאתה קורא את הפתק תתקשר אליי, אמא', הייתי בטוח שקרה משהו.

חייגתי את המספר של אימי שזכרתי בעל פה וחיכיתי עד שהיא תענה.

"הלו?" ענה קולו של יואל

"יואל, מה קרה?" שאלתי ישירות.

"תבוא לבית החולים, אני כבר אסביר לך"

"מה קרה לסיוון?" שאלתי כמעט בצעקה, ידעתי שמדובר בסיוון כי אם היה קורה משהו לאמא היא לא הייתה כותבת את הפתק.

יצאתי בריצה מהבניין והמשכתי לרוץ לסוף הרחוב, היכן שהאוטו שלי היה.

"היא נפלה מהחלון" ענה.

 "אני כבר מגיע" אמרתי וניתקתי את השיחה במהירות, נכנסתי לאוטו והתנעתי אותו, ממהר להגיע לבית החולים.

התחושה הרעה שהרגשתי מקודם רק התגברה.

כעבור פחות מחצי שעה הגעתי לבית החולים והחניתי את האוטו בחנייה, נכנסתי למבנה הגדול בניסיון למצוא את אימי או מישהו שיוכל לעזור לי.

התקשרתי לנייד של יואל וחיכיתי שהוא יענה, "איפה אתם?" שאלתי בלי לבזבז זמן על הקדמות מיותרות.

"תעלה לקמה ה-2 ואז תפנה, אתה תראה אותנו"

לא טרחתי אפילו בלהגיד 'ביי' וניתקתי את השיחה, כל שעניין אותי הוא האם אחותי בסדר או לא.

עליתי במדרגות בריצה, נזהר לא להיתקל באנשים, כשהגעתי לקומה השנייה פניתי וראיתי את אימי יושבת על אחד הכיסאות, כשראשה קבור בידיה ויואל יושב לידה ומנסה להרגיעה.

"מה קרה?" שאלתי כשהגעתי אליהם.

"היא נפלה מהחלון במטבח" ענה יואל.

"איך?"

"לא יודע, כנראה התכופפה יותר מידי או משהו"

"הלכתי לקנות משהו במכולת וכשחזרתי כבר ראיתי אותה שרועה על האספלט" אמרה אימי.

לא האמנתי שזה קרה, זה נראה כמו אחד מאותם הדברים שקוראים עליהם בעיתונים, דברים שלא יכולים לקרות לך.

"מה מצבה?" שאלתי והתיישבתי ליד אימי.

"הרופאים אמרו שזה לא חמור, הם עדיין בודקים אותה אבל היא בסדר, עד כמה שאפשר להיות כשנופלים מקומה שנייה על משטח קשה" אמרה.

"אני בחוץ, תתקשרו אליי כשהרופאים יצאו" אמרתי והלכתי לכיוון המדרגות.

ההמתנה במסדרון הלבן שיגעה אותי, העדפתי לשבת על ספסל מחוץ לבית החולים ולחכות שם, ולחשוב.

לא ידעתי איך להעסיק את עצמי אז החלטתי להתקשר לקארין ולהגיד לה 'שבת שלום' בסגנון יותם.

"שלום, אפשר בבקשה לדבר עם היצור הכי מעצבן ביקום?" שאלתי ברגע שהיא ענתה לשיחה.

"אם כך תדבר עם עצמך" לא נשארה חייבת.

"אחותי בבית חולים, היא נפלה מהחלון" אמרתי לפתע, אין לי מושג למה או איך זה נפלט לי.

"מצחיק..." ענתה בזלזול גמור "ועכשיו ברצינות?"

"אני רציני"

"מה? איך?" שאלה שאלות מפוזרות "היא בסדר? מצבה חמור?" המשיכה לשאול אך אני שתקתי, חלק מהדברים שהיא שאלה גם אני רוצה לדעת. "הלו יותם? אתה מקשיב?"

"אני עדיין לא יודעת איך היא נפלה, יואל אמר שהיא די בסדר ושהיא תלתה כביסה ונפלה מהחלון, אבל זה לא נשמע לי אמין במיוחד" שיתפתי אותה בחשדותיי.

"דברים כאלה קורים, אני רק מקווה שהיא בסדר"

"אני צריך לנתק, יש לי ממתינה" אמרתי וקיוויתי שאימי זאת שמתקשרת אליי.

"ביי, תעדכן אותי" אמרה וניתקה את השיחה, לא טרחתי לענות לממתינה כי כבר ראיתי שעל הצג מופיע שמו של יואל.

הגעתי למסדרון וראיתי את הרופא שותק, זה לא יכול להיות סימן טוב, ממש לא.

"מה קרה?" שאלתי את הרופא, חושש מתשובתו.

"היא בסדר, שבר ביד וכמה פגיעות שטחיות כמו שריטות וסימנים כחולים, אנחנו רוצים להשאיר אותה פה ללילה, ליתר ביטחון. זה בסדר מבחנתכם?"

"כן" אמרו אימי ויואל ואני הסתפקתי בהנהון קל.

שמחתי שהיא בסדר, כבר התחלתי להריץ בראשי את כל הנזקים האפשריים שיכולים להיגרם לה.

"מתי אנחנו יכולים לראות אותה?" שאלתי.

"אפילו עכשיו" חייך הרופא והלך, כנראה לטפל בחולה אחר.

דפקתי קלות בדלת ונכנסתי לחדר שאליו העבירו את סיוון, אמא ויואל הלכו מאחורי, "היי" אמרתי בשקט והתקרבתי למיטה, לראות אם היא יושנת.

"היי" ענתה לי בקול שבור.

"תודה לאל שאת בסדר, כל כך דאגתי לך" אמרה אימי וחיבקה בחוזקה את סיוון, כאילו שאם תרפה את החיבוק סיוון תיעלם לנצח.

"את חייבת להיזהר, יש לך מזל שיש לך פגיעות קלות בלבד" אמר יואל.

"הייתה לי סחרחורת קלה ועצמתי את העיניים וכעבור כמה שניות מצאתי את עצמי שוכבת על האספלט" מלמלה בשקט.

"את מרגישה בסדר?" שאלתי בדאגה והתיישבתי על קצה המיטה.

"עד כמה שאפשר אחרי שנופלים משתי קומות" חייכה חיוך עקום   .

"אני אפרק אותך!" נכנסתי בצרחה לחדר והתנפלתי על יואל במכות, מרחיק אותו אחותי, "אתה לא תיגע בה יותר, אני לא אתן לך להתקרב אליה, בחיים!" הצמדתי אותו לקיר והכיתי אותו באגרופי.

רבע שעה קודם לכן:

ישבנו עם סיוון קרוב לשעתיים, אך היינו חייבים ללכת כדי להספיק להגיע הביתה לפני כניסת השבת.

עכשיו רק אני והיא היינו בחדר, אימי דיברה עם הרופאים ויואל עישן בחוץ.

לפני שיצא יכולתי לראות שהוא מודאג ממשהו, או אולי מפחד.

"אם תשתעממי תוכלי להתקשר אליי"

"אבל אתה שומר שבת"

"המטרה מקדשת את האמצעים" צחקתי.

"אנחנו צריכים ללכת" נכנסה אימי לחדר "דיברתי עם הרופאים והם ישחררו אותך ביום ראשון. להתראות סיווני" אמרה ונשקה לה במצח.

"לפחות תפספסי לימודים" לחשתי באזנה, "ביי"

"ביי" אמרה וחיבקה אותי.

"איפה יואל?" שאלתי את אימי בזמן שעמדנו ליד מכוניתו.

"אני חושבת שהוא עלה לחדר של סיוון, להיפרד ממנה. אתה יכול לעשות לי טובה?"

"אוקיי"

"אתה יכול לחכות ליואל ולנסוע איתו הביתה ואני אנהג במכונית שלך, אני פשוט ממהרת"

הסכמתי, גם ככה הייתי עייף ולא רציתי לנהוג.

אימי נפרדה ממני והלכה לקצה השני של החנייה, איפה שעמדה המכונית שלי, היא נכנסה אליה ונסעה.

נשענתי על המכונית של יואל וחיכיתי לו, עברו 5 דקות והוא עדיין לא הופיע, מוזר.

החלטתי לעלות חזרה לחדר של סיוון ולבדוק למה הוא לא יורד, לפתע התחושה הרעה שוב תקפה אותי.

ידעתי שמשהו רע קורה לסיוון.

עליתי במהירות לחדרה אבל כל חששותיי לא הכינו אותי למה שראיתי דרך קיר הזכוכית השקוף.

ראיתי את יואל אוחז בחולצתה של סיוון כדי שלא תזוז וסותר לפניה בחוזקה, הדמעות התחילו לזלוג מעינייה היפות, בתגובה לכך יואל התחיל לצחוק ולהגיד לה דברים שלא יכולתי לשמוע.

קפאתי לכמה שניות, לא מעכל את מה שעיניי רואות, ואז התחלתי להבין, הצעקות ששמעתי לעבר לדלת, מצב הרוח המשונה שלה, הבכי מעבר לקו, הנפילה המוזרה מהחלון, חיברתי את הכל והבנתי את מה שהייתי צריך להבין מזמן- הוא מכה אותה בקביעות, הוא זה שהפיל אותה מהחלון ועכשיו הוא מפחד שהיא תספר את זה, הוא מאיים עליה, הוא מאיים על אחותי הקטנה!

חזרה להווה:

"אני אפרק אותך!" נכנסתי בצרחה לחדר והתנפלתי על יואל במכות, מרחיק אותו אחותי, "אתה לא תיגע בה יותר, אני לא אתן לך להתקרב אליה, בחיים!" הצמדתי אותו לקיר והכיתי אותו באגרופי.

"תסתום את הפה שלך, ילדון" סינן והפיל אותי לרצפה, הוא היה מעליי ולא נתן לי לזוז, "אתה לא תתערב, מבין? אחרת תצטרף להגיד יפה לאמא שלך ביי- ביי" גיחך והביא לי אגרוף לפנים, השפה שלי החלה לדמם.

"בבקשה תפסיקו, דיי" סיוון התייפחה "בבקשה יואל, תעזוב אותו"

"תסתמי את הפה שלך כלבה" ציווה יואל והתרומם ממני, הולך לכיוונה של סיוון.

"שלא תחשוב על זה אפילו!" אחזתי בחולצתו והצמדתי אותו לקיר הזכוכית "אני אגרום לך להירקב בכלא לשארית חייך".

התחלתי להביא לו אגרופים לבטן ולפנים, גם ברגע שנפל ונשכב על הרצפה לא הפסקתי, הוא פלט דם אך זה לא עניין אותי, בעטתי בו בחוזקה- הייתי כאחוז טירוף.

היה לי ממש קשה לכתוב ת'פרק הזה, הכתיבה בקושי זרמה למרות שידעתי מה אני רוצה לכתוב...!

אבל למרות זה אני דיי אהבתי את התוצאה הסופית...