ההבדל בין שוני לשיגעון

מה אתם אומרים על העיצוב החדש בבלוג? נכון מדהים??

את העיצוב הזה הכינה בעלת הבלוג פאנטזי סטודיו המוכשרת...

וסוף סוף הרשימות הסתדרו (גיליתי איך לסדר אותן חחח)

אבל עכשיו גיליתי שיש לי בעיה לשים ת'מפריד! (או כל מפריד אחר) אוףף עם הישרא הזה!

אולי בעריכה אני יסדר אתזה....

קיצר- אם תראו שהשתמשתי במפריד סימן שסידרתי את זה, אם לא.... אז לא...

ואחרי החפירה כמעט חסרת התועלת הזאת נעבור לפרק:

מהפרק הקודם:

קארין כבר הגיעה הביתה וצפתה בסרט כלשהו בטלוויזיה, לא שמה לב שבכלל הגעתי.

"היי" הפניתי את צומת ליבה והנחתי את תיקי במקומו.

"חשבתי שקרה לך משהו, כבר כמעט 6!" אמרה בקול דואג.

"הייתי צריכה להתעכב בעבודה וגם ישבתי קצת עם יותם, אבל לא חשבתי שהשעה 6" באמת הופתעתי מהשעה היחסית מאוחרת "את עסוקה?" שאלתי וקיוויתי שתשיב ב'כן'.

"לא, קרה משהו?" שאלה בדאגה והנמיכה את הווליום של הטלוויזיה, 'עכשיו או לעולם לא' חשבתי לעצמי.

"אני יודעת שאולי תתעצבני עליי אבל אני רוצה ל..."

פרק 6:

לפתע הטלפון צלצל וקטע אותי 'חשבתי שדברים כאלו קורים רק בסרטים'

"מה רצית?" שאלה קארין מתעלמת לחלוטין מהטלפון שצלצל בקולניות.

"אני רוצה לחפש את אבא שלי" אמרתי ישירות בלי ללכת סחור- סחור.

"את מה?!"

"תעני לטלפון" התחמקתי ממנה.

היא הרימה את שפופרת הטלפון, דיברה מעט ולאחר מיכן העבירה לי את הטלפון "יותם רוצה אותך" אמרה בקול מוזר.

"מה יותם?" שאלתי בחוסר סבלנות והלכתי לחדרי, סוגרת מאחורי את הדלת.

"סיפרת לה כבר?"

"כן, הרגע"

"ואיך היא הגיבה?"

"עדיין לא, הטלפון קטע אותה." אמרתי.

"מצטער.."

"זה בסדר, די הצלת אותי" חייכתי מעט.

"טוב, דברי איתי מחר" אמר וניתק את השיחה מבלי לחכות לתגובתי.

נשמתי עמוק יצאתי מהחדר.

"איך את מתכוונת לעשות את זה?" נעמדה מולי ושאלה ברוגע מוזר.

"אני יודעת את השם שלו ובאיזו עיר הוא גר ואולי אפילו את מספר הפלאפון שלו"

"למה את רוצה למצוא אותו?" המשיכה עם השאלות, הרגשתי כאילו אני בחקירה משטרתית.

"מה זאת אומרת?" לא ממש הבנתי למה התכוונה "הוא אבא שלי, אני רוצה לפגוש אותו, לדבר איתו"

"אם הוא היה רוצה לראות אותך הוא היה מחפש אותך ולא נוטש את אמא שלך כשהיא הייתה בהריון.

מצטערת שאני אומרת לך את זה ככה, אבל את לא ממש מעניינת אותו"

"אולי את טועה. אולי הוא מתחרט ופשוט לא מוצא אותי? וחוץ מזה, אני רוצה לסגור את זה אחת ולתמיד, לא לחשוב 'מה היה קורה אם....' אלא לפעול- לדעת מה הוא מרגיש כלפי"

"אם את רוצה למצוא אותו אני אעזור לך, אבל לדעתי לא יצא מזה שום דבר טוב. את רק תפגעי."

"תודה" חיבקתי אותה "גם אם אני אפגע אני עדיין צריכה לעשות את זה, בשביל להסיר את הספק."

חשבתי שהתגובה של קארין תהיה שונה לחלוטין, יותם באמת צדק- כמו תמיד.

-קארין-

למרות שהייתי נגד זה שליאן תחפש את אביה, זו לא החלטה שלי.

אני לא רוצה שהיא תפגע ממנו, כי עכשיו עדיין יש לה איזו שהיא תקווה שהוא אוהב ומחפש אותה, אבל ברגע שהאמת תכה בה זה יכאב לה. מאוד.

אם אבא שלי היה נוטש אותי לא הייתי אפילו חושבת על לחפש אותו כי בשבילי הוא לא נחשב לאב, בשבילי הוא היה נחשב לזר מוחלט שיש לנו דברים משותפים מבחינה גנטית, לא יותר.

אבל מה לעשות, ליאן ממש שונה בדרך החשיבה שלה ממני.

העדפתי לעזור לה לחפש את אביה מאשר להסתכל מהצד ולראות אותה נפגעת.

אם אהיה איתה אוכל לרכך מעט את הכאב, אני מקווה.

"סיפרת את זה ליותם?" שאלתי למרות שכבר יכולתי לנחש את התשובה.

"כן, את לא כועסת, נכון?"

"כועסת? על מה?" אמרתי רצינית "אין לי בעיה אם זה שסיפרת ליותם ראשון, העיקר שסיפרת לי בסופו של דבר" חייכתי אליה.

"מאיפה אבל יש לך את מספר הטלפון שלו, או את הכתובת?" שאלתי

"אין לי את הכתובת המדוייקת, רק את העיר בה הוא גר. ביום ההולדת ה-18 שלי אמא שלי נתנה לי את המספר שלו ואת עיר מגוריו, היא אמרה שהוא אינו אוהב שינויים אז לדעתה הפרטים נשארו כפי שהיו ביום שבו נטש אותה." הסבירה לי.

"אני בטוחה שהוא כבר הספיק להחליף מספר טלפונים מאז, עברו כבר יותר מ-20 שנים"

"את צודקת, אבל בכל זאת, אני רוצה לנסות כדאי להראות לעצמי שניסיתי ולא ישבתי בחוסר מעש"

"מה שתרצי" חייכתי אליה.

נכנסתי לבניין המשרדים הגדול ועליתי לקומה העשירית. היכן שנמצא המשרד שלי.

"בוקר טוב לידור" חייכתי אל העוזר שלי.

"בוקר טוב גם לך" השיב לי, בחיוך.

אני לא ממש צריכה עוזר, אבל ראיתי שלידור ממש צריך עבודה כלשהי אז קיבלתי אותו.

הוא משמש לי גם בתור מזכיר וכך חוסך לי את ההתעסקות בדברים מסויימים.

יצא ששנינו מרוויחים מכך- הוא מקבל שכר סביר מעבודה קלה יחסית, ולי יש קצת יותר זמן פנוי להתעסק בדברים החשובים.

"אני יכול לצאת היום יותר מוקדם?" שאל לידור.

"בטח" עניתי מיד, גם ככה היום לא כל כך עמוס.

"היום משחררים את אחותי הקטנה מבית החולים" הסביר את עצמו מבלי שביקשתי אפילו.

"בית חולים? למה?"

"אנורקסיה" ענה בקצרה, הבנתי שלא נעים לו לדבר על כך אז לא שאלתי יותר ושיניתי נושא.

"שלחת את הטפסים?"

"איזה?"

"אתה לא זוכר שביקשתי ממך לפני שבוע לשלוח כמה טפסים?"

"אני מתכוון אם התכוונת לאיזשהו טופס מסויים, אבל שלחתי את כל הטפסים שביקשת"

"הטפסים האלו.."שכחתי לרגע למי הם מיועדים "לראש העיר" נזכרתי.

"שלחתי אותם ממזמן"

למרות שעדיין לא מלאו לו 18 היה מאוד אחראי ורציני בעבודתו- בשונה מרוב בני גילו.

-ליאן-

החזקתי בידי את הפתק המקופל שבו היה רשום, בכתב ידה של אימי, מספר הטלפון של אבא שלי.

חייגתי באיטיות את הספרות, חוששת ממה שאשמע מעבר לקו, "אני מקווה שהוא זוכר את אמא שלי, ואותי" מלמלתי לעצמי ולחצתי על הספרה האחרונה.

צליל החיוג נשמע, חזק יותר מתמיד.

לא הייתה תשובה אך לא וויתרתי וחייגתי שנית, הפעם קול של גבר צעיר ענה לי.

"כן?" שמעתי את העייפות בקולו.

"א-אפשר, לדבר ע-עם דורון, דורון כהן?" גמגמתי בפחד מהול בהתרגשות.

"עם מי?"

"דורון כהן" חזרתי על דברי.

"הוא יושן"

"זה דחוף, תעיר אותו בבקשה" ביקשתי בחוסר סבלנות מוסתר.

לא נשמעה תשובה מהצד השני, רק מספר קולות לא מוגדרים, כנראה הוא הלך להעיר את דורון, את אבא שלי.

"הלו?" נשמע קול שונה מהקודם, קול של איש מבוגר.

קולו היה מעט צרוד, מהשינה כנראה, אך עדיין חשבתי שיש לו קול מיוחד ועדין.

"הלו?" חזר על עצמו לאחר שלא עניתי.

"דורון כהן?" שאלתי כדאי להיות בטוחה.

"מדבר, מי זאת?" שאל בחוסר סבלנות גלויה.

דמעות אושר החלו לזלוג על פני, סוף- סוף אני זוכה לדבר עם אבא שלי.

"אתה מכיר את רוז ויצמן?" שאלתי בקול יציב, הרי אני לא יכולה לומר לו מיד שאני ביתו.

"לא. להתראות" אמר בגסות וניתק את השיחה 'אני בטוחה שהוא הכיר אותה, אחרת לא היה מנתק כך את השיחה'

ניסיתי להתקשר שנית אך הפעם איש לא הרים את השפופרת, 'כנראה קארין צדקה' חשבתי לעצמי אך עדיין התקשיתי להאמין בכך, לא האמנתי שלאב לא יהיה אכפת מביתו.

דמעות האושר שזלגו מעיניי התחלפו בדמעות מרות של כאב וכעס.

כל כך כעסתי על אבי שלא רצה להכיר בי, אך יותר מכך, כעסתי על עצמי משום שהייתי נאיבית, משום שהאמתי שהוא אוהב ומחפש אותי.

הדמעות כבר התייבשו אך העצבות עדיין נשארה בליבי.

לא היה לי כוח לכלום אז פשוט שכבתי על הספה בסלון, מביטה על הטלוויזיה הכבויה ונותנת לעיניי להיעצם מעצמן.

אני די אהבתי את הפרק הזה ואני אשמח לשמוע עליו ביקורת...

אני רוצה לשאול משהו- האורך של הפרקים בסדר? אולי צריך להאריך/ לקצר אותם? או שהאורך בסדר?

בינתיים אורך של פרק ממוצא זה כמו הפרק הזה....

עריכה:

יש מישהי ממש מוכשרת שעומדת להתחיל את העונה השנייה של הסיפור שלה, כדאי להבין את העונה השנייה אין צורך לקרוא את הראשונה...

היא ממש תשמח אם תקראו את העונה השניה שעדיין לא יצאה..