ההבדל בין שוני לשיגעון

בטעות הפרק יצא לי ממש ארוך אז חילקתי אותו לשני חלקים כי לא יכולתי לקצר אותו יותר....

החלק השני יותר קצר מהחלק הזה, בהרבה....

החלק השני יעלה ביום שני/שלישי והפרק ה6 יעלה כרגיל ביום שבת...

ודבר אחרון לפני הפרק- קרדיט לבלוג של קים =] על המפריד המקסים

מהפרק הקודם:

לא רציתי ללחוץ עליה לספר אז שתקתי בשאר הנסיעה, וכך גם היא.

במהלך הנסיעה ביקשתי מסיוון שתסמס לקארין בשמי ותגיד לה שתשאיר את המפתח בארון החשמל, כדאי שאקח אותו, וכך עשתה, בלי להוציא הגה שלחה את ההודעה וחזרה להביט דרך החלון.

לפתע צץ לי רעיון שיכול היה לעודד את אחותי, לא ידעתי אם הוא יצליח אבל הייתי חייב לנסות 

פרק 5 חלק א'

במקום לנסוע לקולנוע ולראות סרט נסעתי לאחת החניות שהיו בעיר בשביל לקנות קצת חטיפים ושתייה בשביל הפיקניק שאני רוצה לעשות לאחותי.

להפתעתי סיוון לא אמרה כלום כששיניתי את כיוון נסיעתי, הבטתי דרך המראה וראיתי אותה יושנת כשראשה מושען על החלון וחגורת הבטיחות תומכת בגופה כדאי שלא יפול.

'כמה אופייני' חשבתי לעצמי, הרי היא תמיד נוהגת להירדם בזמן הנסיעה, גם אם היא אורכת מספר דקות בלבד.

לא מצאתי שום מכולת אז במקום זאת עצרתי בתחנת דלק, גם כדאי למלא את המיכל שלא שמתי לב שהתרוקן, וגם כדאי לקנות את החטיפים, ממש להרוג שתי ציפורים במכה אחת.

אחרי שקניתי את הדברים וחזרתי איתם לאוטו ראיתי שסיוון התעוררה ועברה למושב הקדמי, לידי.

"אני רואה שהיפיפייה הנרדמת הואילה בטובה לקום"  צחקתי.

"אל תעצבן אותי" עשתה את עצמה כועסת.

"אחרת מה?"

"אחרת.." חשבה כמה רגעים "אני אחפור לך כ-ל הנסיעה" איימה עליי באכזריות.

"אני נכנע" אמרתי בפנים מושפלת, בצחוק כמובן.

"למה קנית כל כך הרבה חטיפים?" שאלה אותי כששמה לב לשקיות שעדיין החזקתי.

"אני וקארין עורכים מסיבה לליאן" אילתרתי במהירות.

"לכבוד מה? הרי יום ההולדת שלה כבר עבר, לא?"

"כן, אבל את יודעת.. אמא שלה.." רמזתי לה.

"נכון" נזכרה, לפעמים אני מתפלא שהיא עדיין זוכרת איך קוראים לה.

הכנסתי את הדברים למושב האחורי ותדלקתי מעט את האוטו, נכנסתי לאוטו ונסעתי ליער.

בזמן הנסיעה סיוון שאלה אותי מספר פעמים לאן אנחנו נוסעים ואני רק אמרתי לה שתירגע ותפסיק לנדנד לי, אך כמובן שלא הקשיבה לי.

כעבור כמה דקות הצלחתי להשתיק אותה בכך ששמתי לה שירים של ג'סטין ביבר, למרות שהוא שר כמו חתול צרוד אני מעדיף לשמוע אותו ולא את החפירות של סיוון.

היא שוב נרדמה ואני ניצלתי את ההזדמנות להחליף לזמר יותר נורמאלי, ברגע שהחלפתי שיר שמעתי אותה ממלמלת משהו בסגנון של "אם אתה לא מחזיר את ג'סטין אתה מת".

"קרצייה" מלמלתי ספק לה ספק לעצמי.

המשכתי לנהוג בזמן שאחותי חצי יושנת ובאוטו מתנגנים שירים מזעזעים, 'מה שאני מוכן לסבול למענה' גיחכתי.

לא עבר הרבה זמן והגענו ליער, החלטתי לא להעיר אותה בינתיים ובמקום זאת לסדר את הדברים על הדשא.

פתחתי את תא הטען של האוטו והוצאתי את השמיכה ששכבה שם מהפעם שאני וחברים שלי נסענו לים, פרשתי אותה על הדשא ושמתי עליה מספר אבנים גדולות שמצאתי, כדאי שלא תעוף מהרוח.

הוצאתי את החטיפים והשתייה מהאוטו ופיזרתי אותם על שמיכת הפיקניק הכחולה.

"סיוון, קומי. הגענו" ניערתי אותה בעדינות.

היא מלמלה משהו לא ברור וחזרה לישון.

ניערתי אותה שוב והפעם הואילה בטובה והתעוררה, היא הורידה את חגורת הבטיחות ויצאה מהאוטו משפשפת עיניים בעייפות.

"פיקניק!" צעקה לפתע בשמחה וחיבקה אותי, 'אני חושב שזה סימן לזה שהיא התעוררה סופית' חשבתי בציניות.

התיישבנו על השמיכה שכבר פרשתי והתחלנו לדבר, בהתחלה על מה שקורה בארץ ועל גל האלימות הפתאומי שתקף את לוד ואחר כך גלשנו לנושאים יותר אישיים כמו הצבא שלי, ההורים, ובית הספר שלה.

היא סיפרה לי שנמאס לה מבית הספר ושהיא רוצה להיות גדולה כדאי שתוכל לעשות מה שהיא רוצה ואף אחד לא יוכל להחליט בשבילה.

נזכרתי שכאשר הייתי בגילה חשבתי אותו דבר אך היום כבר הבנתי שעדיף להיות קטן, כמה חבל שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.

"אתה מקשיב לי בכלל?" ניערה אותי מהרהורי.

"כן, בטח" ניסיתי להישמע משכנע אבל לא ממש הצלחתי

"שאלתי אותך אם יש לך חברה" אמרה ונשכבה על השמיכה, מניחה את ידיה מאחורי ראשה ומסתכלת על העננים.

"לא" עניתי בקצרה ועשיתי כמוה "אני גם לא חושב שתהיה לי בזמן הקרוב"

למרות שהיא הייתה קטנה ממני לפעמים הייתה לי הרגשה שאנחנו באותו גיל, היא הייתה די בוגרת לגילה אבל באותה מידה שהיא הייתה בוגרת יכלה להיות גם תינוקית.

נהגתי לומר שיש לה פיצול אישיות אך היא תמיד הייתה אומרת שהיא רק שומרת על האיזון- לא להיות יותר מידי בוגרת אך גם לא יותר מידי ילדותית.

"לך יש חבר?" שאלתי אותה חזרה.

"לא, אבל יש ילד שהוא כל הזמן מציק לי"

"מה את ילדה קטנה ?" שאלתי מתפלא ממה "ומה זה בכלל קשור לזה שהוא 'מציק' לך לזה ששאלתי אם יש לך חבר?" שאלתי מדגיש בזלזול את המילה מציק.

"נו... מציק לי בקטע הזה..." ניסתה להסביר אך לא כל כך הבנתי למה היא מתכוונת "מלטף לי את הרגל, מנסה לגעת לי בחזה..." אמרה ומעט הסמיקה.

"הוא מה?" התעצבנתי ועברתי במהירות למצב ישיבה "הוא נוגע לך.." התחלתי לומר אך היא קטעה אותי במהירות.

"מנסה. אמרתי שהוא מנסה" חידדה את דבריה ועברה למצב חצי ישיבה, כשהיא נשענת על המרפק שלה.

"עם הוא עוד פעם אפילו מתקרב אלייך אני מפוצץ אותו במכות" חזרתי לשכב "שמעת?"

"אבל אם הוא היה יותר גדול ממך ויותר חזק, מה היית עושה?" שאלה מביטה בי בעיניה הגדולות.

"לא משנה עד כמה גדול או חזק הוא, עדיין הייתי מראה לו מה זה, אפילו אם זה אומר לדקור אותו או לירות בו." אמרתי רציני לגמרי, ברור שאני לא אתן לאף אחד לפגוע באחותי הקטנה.

"תודה" אמרה בקול חלש ונשכבה לידי.

"סיוון?" פניתי אליה כעבור כמה דקות שבהן כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבותיו.

כשלא ענתה כמה דקות הפניתי את ראשי לכיוונה וראיתי שהיא כבר הספיקה להירדם,  היא שכבה על גבה כששיערה הגלי מפוזר בעינות על השמיכה כמניפה, החזה שלה עלה וירד באיטיות לפי קצב נשימתה ופניה נראו שלוות מתמיד.

-ליאן-

התקשרתי בפעם השלישית ליותם אך הוא עדיין לא ענה, לא הבנתי למה הוא לא זמין, לפי ידיעתי אין לו תוכניות מיוחדות להיום.

"הלו?"נשמע קולו העייף של יותם מהקו השני. באמת תודה שהוא נזכר לענות.

"אתה חי?" צחקתי.

"למה היית צריכה להעיר אותי?" ילל והתעלם ממני.

"רציתי שתאסוף אותי, לא חשבתי שהפרינססה צריכה שנת יופי" צחקתי שוב, לפעמים זה יכול להיות כיף לרדת עליו.

"מה?!" קולו הפך פתאום למבולבל "לאסוף אותך? כבר? מה השעה?" הציף אותי בשאלות מפוזרות.

"כבר 4" סיכמתי הכל בתשובה קצרה אחת.

"מצטער, תצטרכי להסתדר בלעדי. אני אוכל להגיע רק בעוד שעה בערך."

"אני אחכה לך, גם ככה אני מסיימת רק בעוד חצי שעה. אני אהיה בארומה, טוב?"

"טוב, אם תראי שאני לא מגיע תתקשרי אליי או שתלכי הביתה. מצטער" התנצל שוב, למרות שאני לא מבינה למה.

"אני לא יכולה, נקעתי את הקרסול, למה אתה חושב שאני חופרת לך?" שאלתי שאלה רטורית.

"איך?" שאל והתכוון לדברך בה נקעתי את הקרסול.

"תגיע אני כבר אספר לך"

"טוב. אני אשתדל להגיע במהירות, נדבר כבר"

"ביי" אמרתי והוא השיב ב'ביי' נוסף, מנתק את השיחה.

לא האמנתי איזה ביש מזל יש לי היום, נקעתי את הקרסול, מנהלת הגן שוקלת לפטר אותי בגלל שבזמן מריבה בין שני ילדים האחד שבר את ידו והשני כמעט שבר את אפו.

לטענתה זאת הייתה האחריות שלי בלבד להשגיח עליהם, למרות ששתי גננות נוספות היו נוכחות ולא עשו כלום.

עם זה לא מספיק אחת האמהות שכחה את הילד שלה בגן ועכשיו אני צריכה לנסות להשיג אותה, מה שאני לא כל כך מצליחה לעשות.

'מה שבטוח, היום לא יכול להפוך לגרוע יותר' חשבתי בליבי והחלטתי לנצל את האנרגיות שלי בלנסות להשיג את האם ולשמור על מקום העבודה שלי.

נהורי, הילד שאמו עדיין לא באה לקחת אותו שאל אותי מתי אמא שלו תבוא, עניתי לו שבקרוב וחייגתי את מספר הטלפון שלה שזכרתי בעל פה, הפעם היא ענתה, 'איזו הפתעה' חשבתי בציניות.

"הלו?" אמרתי לתוך השפופרת מחכה שאמו תדבר ראשונה.

"אני כל כך מצטערת אבל אני לא יכולה לקחת את נהרי, משחררים אותי מהעבודה רק ב-6. את יכולה אולי למצוא לו איזשהו סידור?"

"אני, אני אמצא לו סידור?" התעצבנתי אך שמרתי על קול יחסית מאופק "את אמא שלו, לא אני. זה התפקיד שלך למצוא לבן שלך סידור.

עוד שעה אני הולכת ולא מעניין אותי מי, מה או איך, מישהו בא לקחת את נהורי.

הגן פועל עד רבע ל-4, לא יותר" הבהרתי לה את פני הדברים, לא יכול להיות שהיא מאחרת בקביעות ואני צריכה כל הזמן לנסות להשיג אותה בטלפון כשחצי מהזמן היא לא זמינה.

"להתראות" אמרה בקצרה וניתקה את השיחה.

"רוצה לעזור לי לסדר קצת?" שאלתי את נהורי בחיוך.

"כן!" אמר בהתלהבות והתחיל להרים מספר קוביות מהרצפה ולסדר אותן בפינת המשחקים.

בניגוד לציפיותיי, הזמן עבר די מהר ואחרי קצת יותר מרבע שעה דודתו של נהורי באה לקחת אותו והבטיחה שאי נעימות זאת לא תחזור על עצמה.

אני מקווה שהיא באמת מתכוונת לזה.

לא ממש מעניין, אני יודעת, אבל..... ויש אבל, החלק השני זה החלק המעניין!

אז יש למה לצפות.... :)

נ.ב

יש לי מנויה ראשונה, איזה כיף.. :) חחח