ההבדל בין שוני לשיגעון

"איך...?" קארין מלמלה.

"אתן בסדר?" שאל יותם מעט מופתע מהתגובה שלנו.

"זה מדהים!" צעקתי והתנפלתי עליו בחיבוק מוחץ.

יותם הכין אלבום ענקי לזכרה של אמא שלי, היו בו תמונות שלה, תמונות שהיא צילמה, תמונות ממקומות אליהם נסענו ביחד, הוא הצליח לרכז 4 אלבומים לאלבום אחד.

באלבום לא היו התמונות המקוריות אלא רק הצילום שלהן, כל האלבום היה מאוד מושקע ומקושט אך בתמונות עצמן הוא לא נגע, השאיר בדיוק איך שאמא שלי צלמה אותן.

"אתה פשוט אמן" אמרה קארין וחיבקה את יותם כשהאלבום עדיין בידיה.

"אני שמח שאתן אוהבות את זה, בגלל שאתן אף פעם לא הסתכלתן בתמונות פחדתי שלא תאהבו את האלבום"

"איך עשית את זה? הרי יש לי בבית 4 אלבומים גדולים ועוד כמה קטנים" שאלתי

"זוכרות שהייתי מבקש מכן את המפתח לדירה?"

"כן" ענה קארין וחיכתה שהוא ימשיך.

"אז כל פעם הייתי לוקח אלבום אחד ועובר עליו, בוחר את התמונות הכי טובות ומתאימות לאלבום, הייתי לוקח את התמונות סורק אותן בסורק של חברה של אמא שלי שיש לה את הסורק הכי מקצועי שראיתי ומחזיר אחר כך את התמונות בלי שהייתן שמות לב" ענה בחיוך.

תודה, זה מדהים" אמרתי, חוזרת על עצמי.

"אבל איך חשבת על זה?"

"באזכרה הקודמת חשבתי מה לעשות לזכרה, כי הגיע לה משהו מאוד מיוחד ואז עלה לי הרעיון, ואם לא הצבא המזדיין הזה יכולתי לסיים את זה הרבה יותר מהר"

"עוד מעט הצבא יגמר ותוכל לעשות מה שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה. לא יזיק לך להיות שם עוד קצת" אמרה קארין בצחוק.

"ממש תודה" אמר בציניות "מפגרת" מלמל לעצמו.

"קראת לי מפגרת או שנדמה לי?!" צעקה קארין, גם כן בציניות.

"די כבר, אתם לא יכולים יום אחד בלי לריב" אמרתי להם "אם תתנהגו יפה החל מעכשיו אני אתן לכם סוכרייה" פניתי אליהם כמו אל ילדים בגן.

"טוב" ענו שניהם בקול ילדותי.

"ניסע?" שאלתי

"לאן?" שאל אותי

"לבית שלי?"

"זה גם הבית שלי!" צעקה קארין נעלבת.

"לבית שלי ושל קארין?" תיקנתי והדגשתי את שמה.

"סבבה" ענה.

"שמעי" פנה אליי " את יכולה לנהוג הפעם? אני גמור מעייפות"

"אוקיי, גם ככה התגעגעתי לאוטו שלך" צחקתי, משום מה אני ממש אוהבת לנהוג באוטו שלו, אני לא מפחדת לעשות תאונה כי אני מרגישה שיש לי שליטה מלאה באוטו שלא כמו באוטו של קארין.

"איך את מסוגלת לנהוג בדבר הזה בכלל?" שאלה אותי קארין בפעם האלף ואחת.

"מסוגלת" עניתי בקצרה.

אני ואיתי נכנסנו לאוטו שלו, אני ישבתי בכיסא הנהג ואילו הוא ישב לידי והשעין את ראשה לאחור.

התנעתי את האוטו ונסעתי מאחורי קארין.

"איתי?" פניתי אליו בקול שקט שמא כבר נרדם.

"מה?"

"תודה על האלבום"

-איתי-

"מה?" שאלתי אותה.

"תודה על האלבום" חייכה את החיוך המקסים שלה.

"בבקשה" ענית בקול מעט עייף.

עצמתי את עייני וחלמתי על הפעם בה פגשתי לראשונה את ליאן ואת רוז, אמה.

שיחקתי בגן השעשועים שליד ביתי, נהניתי כל כך עד שלא שמתי לב שכבר התחיל להחשיך.

הנחתי שכנראה אמא שלי אפילו לא שמה לב שלא חזרתי הביתה מפני שהיא ואבי חוזרים מהעבודה בשעות מאוחרות, כשאני כבר יושן.

בגלל החושך התחלתי לדמיין דברים ופחדתי עוד יותר ממה שפחדתי עוד קודם.

התחלתי לרוץ לביתי אך בטעות הגעתי למקום שבכלל לא הכרתי, כל הבניינים נראו זהים ולא ידעתי כיצד לחזור חזרה לפארק.

פחדתי לבקש עזרה מהאנשים מפני שאימי תמיד נהגה להזהיר אותי מזרים, לא ידעתי מה לעשות אז התיישבתי על ספסל שהיה בסביבה ובכיתי, כבר פחדתי שלעולם לא אוכל לראות שוב את הורי ואת שוקו, גור הכלבים שלי.

"היי, מה קרה ילד" פנה אליי קול נשי עדין, הרמתי את עיניי וראיתי אישה מעט מבוגרת בעלת שיער חום גלי ועיניי חתול ירוקות.

"כ-כלום" עניתי כמעט בלחישה.

"אתה בטוח?" שאלה והתיישבה ליידי.

"אמא אמרה לי לא לדבר עם זרים" התרחקתי מהאישה שלא הכרתי.

"אתה לא צריך לפחד, אמא לא תפגע בך" שמעתי קול דק פונה אליי ואז שמתי לב שעל יד האישה עומדת ילדה קטנה, כנראה ביתה.

ניגבתי את הדמעות שלי כי לא רציתי שהילדה תיראה אותי בוכה,  לא רציתי שתחשוב שאני חלשלוש.

"אני ליאן, וזאת אמא שלי רוז. איך קוראים לך?"

"יותם"

"נעים להכיר" חייכה והושיטה אליי את ידה, לחצתי את ידה והרגשתי שכבר איני מפחד מאימה ואולי היא תוכל לעזור לי.

"למה בכית יותם?" שאלה אותי רוז.

"אני הלכתי לאיבוד ואני לא יודע איך לחזור הביתה, אני גר ליד הפארק" עניתי.

"בוא, אני יראה לך את הדרך לפארק, זה קרוב, צ'יק צ'ק" אמרה ליאן ותפסה בידיי, מקימה אותי מהספסל.

"תודה" חייכתי אליה נבוך.

"בן כמה אתה?" שאלה אותי

"בן 6, ואת?"

" 6 וחצי"

בזמן שליאן הראתה לי את הדרך לפארק התחלנו לדבר על כל מיני ודברים ואפשר היה לומר שהחיבור בינינו היה מידי.

סיפרתי לה על אוסף מכוניות הצעצוע שיש לי והיא, שלא כמו רוב הבנות, ממש התלהבה מזה ואמרה שזה ממש מגניב בענייה.

"אמא?" פנתה ליאן אל אמה שהלכה מאחורינו.

"מה מתוקה?"

"אני יכולה לבוא ליותם? הוא רוצה להראות לי את אוסף המכוניות שלו" ואחרי כשנייה הוסיפה "אני אתנהג ממש יפה, מבטיחה"

"אם אמא שלו תסכים אז אין לי בעיה"

"יש!" אני וליאן אמרנו בו זמנית.

אחרי שהגענו לפארק סיפרתי לרוז איך נראית השכונה שבה אני גר, היא הבינה מייד איפה אני גר והראתה לי את הדרך לבית.

אמא שלי שחזרה הפעם מוקדם הודתה לרוז על זה שעזרה לי ואירחה ברצון את ליאן.

מאותו הרגע ליאן נהפכה לחברה הכי טובה שלי, אפילו יותר מהחברים שאני מכיר מאז שנולדתי.

הרגשתי יד עדינה מלטפת לי את הלחי ומנערת אותי קלות.

"מה?" מלמלתי חצי יושן.

"יותם, הגענו. תתעורר" שמעתי את קולה של ליאן.

פקחתי בקושי את עייני וגילי שהן מעט רטובות, כנראה שבכיתי מתוך שינה.

"על מה חלמת?"

"על הפעם הראשונה שפגשתי אותך ואת אמא שלך, זוכרת?"

"איך לא? היית כל כך חמוד כשהיית קטן"

"הייתי? עכשיו אני לא?" שאלתי בטון נעלב.

"בטח שלא." ענתה ברצינות "עכשיו אתה חתיך על"  צחקה.

"יותם?" החיך נמוג מפניה ואת מקומו תפסה ארשת פנים רצינית.

"מה יש?"

"אני יכולה לספר לך משהו, אבל תבטיח לי שלא תספר את זה לקארין?"

"מה קרה?" התחלתי כבר לדאוג, היא וקארין הן כמו אחיות, משתפות אחת את השנייה בכל ועכשיו יא רוצה לספר לי משהו שאפילו לקארין לא סיפרה?

"אוקיי" עניתי.

"אני... לא משנה. קארין כבר מחכה לנו בדירה, בוא" בסוף התחרטה ושינתה נושא במהירות, החלטתי לתת לה את הזמן לספר לי בעצמה ולא ללחוץ עליה.

עלינו לדירה שלה ושל קארין וכבר מפתח הדלת יכולתי להריח ריח של אוכל מתבשל .

"כמה שאני אוהב את האוכל שקארין עושה, רק בשביל זה שווה לסבול אותה" אמרתי בצחוק וחלצתי את נעלי.

"על זה לא תקבל אוכל" אמרה קארין בחיוך שטני.

"לא, את לא יכולה לעשות לי את זה! רק לא זה!" אמרתי בדרמטיות מוגזמת.

"טוב, טוב, קרצייה. אבל זאת פעם אחרונה שככה אתה מדבר" צחקה.

אני יודעת שאין הרבה מתח, אם בכלל, אבל זה רק הפרקים הראשונים.....

בהמשך אני ינסה להוסיף יותר מתח ואקשן, שווה לחכות לפרקין הבאים, מילה שלי ;)

אשמח לתגובות והערות ומי שוצה שאני יוסיף אותה לקבועים שתגיד לי