ההבדל בין שוני לשיגעון

כל הנסיעה עברה אני וקארין לא החלפנו מילה, היא הייתה עסוקה בנהיגה ואילו אני הסתכלתי מבעד לחלון המכונית בנופים השונים.

"הגענו" אמרה קארין בקול עצוב, מה שבכלל לא היה אופייני לה.

"אל תהיה עצובה, זה לא שמישהו מת" ניסיתי להוציא ממנה חיוך אך עשיתי ההפך מזה.

"אם אין לך משהו נורמאלי לומר פשוט תסתמי!" צעקה עליי וראיתי את עיניה נוצצות מדמעות.

"איך את יכולה לספר בדיחה מפגרת כשאנחנו הולכים לבקר את הקבר של אמא שלך?!" המשיכה לצעוק.

שתקתי. אף פעם היא לא צעקה ככה על מישהו, במיוחד לא עליי.

"למה את שותקת לעזאזל?!" היא הפחידה אותי, כבר חשבתי שעוד שנייה היא תתנפל עליי במכות.

"לא רציתי שזה ישמע ככה, רציתי לגרום להפסיק להיות עצובה, אפילו לרגע אחד. את תמיד כל כך שמחה וקופצנית, ועכשיו? את שקטה ועצובה ואני לא יכולה לראות אותך ככה.

ניסיתי לעשות משהו טוב אבל רק החמרתי את המצב, כמו תמיד"

ראיתי שהיא נרגעה אבל היא לא אמרה כלום. רק עמדה והסתכלה על הרצפה.

"תגידי משו" אמרתי בקול חלש, כמעט בלחישה.

"סליחה" אמרה מרימה אליי את ראשה וראיתי שעוד שנייה היא פורצת בבכי.

לקחתי את ידה ופשוט הובלתי אותה למצבה של אימי.

'רוז ויצמן

1969-2008'

ברגע שראיתי את המצבה, שאמא שלי לא פה ולעולם לא תחזור הדמעות התחילו לזלוג על לחיי.

הסתכלתי מסביבי ולא ראיתי הרבה אנשים, זה לא הפריע לי במיוחד משום שהעדפתי שלא יהיו כלל אנשים מאשר שיהיו הרבה אנשים אבל שלא באמת היה אכפת להם מאימי אבל מה שהפריע לי היה שלא ראיתי את יותם, הוא הרי הבטיח לבוא.

"רו-רוז החיסרון שלך מורגש מיום ל-ליום" קארין דיברה אל המצבה של אימי ובו בזמן בכתה "ל-למה היית חייבת ללכת? את היית כמו, כמו אמא ש-שנייה בשבילי ותמיד התיי-התייחסת אליי כאל בת נוספת ש-שלך" גמגמה בגלל הבכי.

היא הפסיקה לדבר לדקה ואז המשיכה "בבקשה תחזרי, תתני לנו אפשרות להיפרד ממך, בבקשה?"

אף פעם לא ראיתי את קארין כל כך שבורה כמו שהיא הייתה עכשיו, אפילו בהלוויה קארין לא בכתה ככה, הופתעתי לראות שאימי הייתה כל כך חשובה לה, ידעתי שהן היו קשורות אבל לא חשבתי שעד כדי כך.

חיבקתי חזק את קארין והבכי שלה רק התחזק.

"דיי קארין, תהיה חזקה, בשבילה" אמרתי את מה שאמרה לי בבוקר.

"כ-כן" לחשה והבכי שלה נחלש בהדרגה, כשכבר נרגעה התנתקתי מהחיבוק הממושך וירדתי על ברכי.

ליטפת בעדינות את השיש השחור שממנו הייתה עשויה המצבה, הופתעתי שהמצבה לא הייתה מאובקת אלה נקייה, כאילו רק היום ניקו אותה.

"אמא, את יודעת עד כמה אני אוהבת אותך, כמה שאת חסרה לי ועד כמה אני רוצה שתהייה פה לצידי.

אבל אני יודעת שלא תוכלי לחזור, גם אם מאוד ארצה את זה."

עצרתי את דיבורי וניגבתי את הדמעות אך הן לא הפסיקו לרדת מעיניי האדומות.

"היום נזכרתי בתאונה וגם באיך שנראיתי בהלוויה שלך ואני, אני התחלתי להפנים את זה שלא תחזרי ועדיין מאוד קשה לי בלעדייך ואני ינסה להתגבר על המוות שלך, גם עם זה יהיה קשה.

עדיין כואב לי לדעת שלא תחזרי יותר, שלא נוכל לצחוק יותר ביחד, אבל אני יודעת שגם עם אני יבכה זה לא יחזיר אותך, אפילו לא לשנייה.

אני ינסה להתגבר בשבילך, לא בשביל אף אחד אחר, כי אני יודעת עד כמה שנאת לראות אותי בוכה.

אבל אני לעולם אני לא אשכח אותך, ולא אפסיק לבא לבקר אותך. אני מבטיחה לך.

כי את, את כל הזמן תמכת ועזרת לי והצחקת אותי, את היית בשבילי יו-יותר מאשר סתם אמא ולכן, למרות שאת לא פה בצורה מוחשית את בזיכרונות שלנו ובמחשבות ואת לעולם לא תיעלמי מהן"

סיימתי לדבר וניסיתי שוב להפסיק את דמעותיי.

נשארתי להיות על ברכי ורק הסתכלתי על המצבה השחורה שהבריקה באור השמש.

נעמדתי על רגלי ושפשפתי את הג'ינס שלי, מנקה אותו מהלכלוך.

"ביי אמא" אמרתי והנחתי אבן על המצבה "אנחנו נחזור בשנה הבאה, אני מבטיחה" לקחתי צעד אחורה והבטתי על שנת הפטירה שהייתה כתובה על המצבה.

"להתראות רוז" אמרה קארין ועשתה כמוני.

עמדנו מול המצבה עוד דקה בערך והתחלנו ללכת לעבר החנייה, כל אחת מרוכזת במחשבותיה.

"יותם בסוף לא בא" אמרתי מנסה לפתח שיחה.

"כנראה הוא בפקק או משהו דומה" אמרה בקול שקט.

"אני לא חושבת"

הנייד שלי התחיל לצלצל ועל הצג הופיע השם 'יותם'.

"הלו" עניתי לשיחה.

"תבואו לחניה, אני ליד האוטו של קארין"

"למה אתה לא עולה לקבר?"

"אני באתי בבוקר כי ידעתי שאני לא אספיק, היו לי משהו חשוב לעשות"

"אוקיי, אנחנו באות" לא הרגשתי בנוח לדבר בנייד בבית הקברות אז ניתקתי מהר, גם ככה עוד דקה אני יראה אותו.

"מה הוא אמר?" שאלה קארין.

"הוא מחכה לנו בחנייה והוא היה בקבר של אמא בבוקר, הוא זה שניקה את הקבר שלה."

הגענו לחנייה וראינו בחור בן 21 נשען על המכונית של קארין.

הוא לבש ג'ינס וחולצה שחורה פשוטה, שיערו היה בצבע חום- דבש קצוץ ועיניו היו חומות- ירוקות, כשראה אותנו מגיעות התקדם לעברינו ונתן לכל אחת מאיתנו חיבוק ונשיקה בלחי- זה היה יותם.

"מצטער שלא יכולתי לבוא איתכן, הייתי חייב לעשות משהו"

"מה היית צריך לעשות כל כך דחוף?" שאלה קארין בקול מעט צרוד מהבכי.

"קארין, את בסדר?" שאל יותם בדאגה. "את לא נראית ממש טוב"

"אני מאה אחוז" ענתה בחיוך קטן "פשוט הייתי צריכה לפרוק קצת מהלב"

"מה יש בשקית?" שאלה כדאי לשנות נושא.

"זאת מתנה, בשבילך" אמר והתכוון אליי.

"מה?" שאלתי לא מבינה, הוא הרי ידע עד כמה אני שונאת לחגוג את היום הולדת שלי מאז מה שקרה לאמא שלי.

"זאת לא מתנת יום הולדת, זאת פשוט מתנה. וזה הרגע הכי מתאים לתת לך אותה." אמר בחיוך קטן.

"אתה לא יכול לתת לי אותה אחר כך?" שאלתי כשנזכרתי שאנחנו עדיין עומדים בחנייה של בית- העלמין.

"לא, תפתחי אותה ותגידי לי מה דעתך"

לקחתי את המתנה מידיו והיא הייתה די כבדה, פתחתי אותה ולא יכולתי להאמין למה שראיתי.

"אמא" מלמלתי וליטפתי את המתנה כשהדמעות מתחילות לזלוג על לחיי.

"מה קרה?" שאלה קארין.

לא יכולתי לענות לה, הייתי בהלם.

כשלקחה את המתנה מידיי וראתה אותה קפאה במקומה בדיוק כמוני.

עשיתי קצת מתח בסוף, מה אתם אומרים?

מחכה לתגובות..

אהה...! והחלטתי לעשות רשימת קבועים לבלוג אז עם מישהו רוצה שאני ישים אותו ברשימה שיגיד לי בתגובות :)