ההבדל בין שוני לשיגעון

החלטתי לפרסם פה סיפור שאני כותבת, אני עדיין לא יודעת על מה בדיוק הוא יהיה אני פשוט זורמת עם הרעיונות...

אני עדיין לא יודעת מה השם שלו אז עם מישהי רוצה לתת לי רעיונות- בשמחה :)

"יום הולדת שמח לי" אמרתי לעצמי בציניות ברגע שהתעוררתי.

לקחתי את הנייד שלי וראיתי שקיבלתי 3 SMSים, בשניים מהם ידידותי מהעבודה איחלו לי יום הולדת שמח ושאגיע לגיל 120 וכל השטויות הרגילות שמאחלים ביום הולדת, הsms השלישי היה מידיד טוב שלי, יותם.

'למרות מה שקרה לפני שנתיים את צריכה לזכור שזה עדיין היומולדת שלך. תתכונני להפתעה ;)' היה כתוב בהודעה.

דמעה ירדה לי במורד הלחי כשנזכרתי מה קרה לפני שנתיים, מה הצליח למוטט אותי בשניה אחת, אמא שלי נרצחה.

עמדתי בכניסה לבניין שלי וחיכיתי לאמא שלי שהייתה אמורה לחזור מקניות במכולת השכונתית.

לא רציתי לבוא איתה לחנות כי שנאתי את הבעלים, כל פעם שהייתי באה לבד הוא היה קורא לי יפיפייה ואפילו פעם אחת הזמין אותי לביתו ל'כוס קפה'.

"אמא!" צעקתי כשראיתי את אימי מגיעה מפינת הרחוב, היא עמדה במעבר החצייה ממתינה לאור הירוק בעודה מחייכת אליי.

לפתע הרגשתי דחף מוזר להגיד לה שאני אוהבת אותה, כאילו עם לא אעשה את זה עכשיו לא אוכל לעשות את זה לעולם.

"אמא, אני אוהבת אותך הכי בעולם" צעקתי לה כדאי שתשמע.

"גם אני אותך, ליאני" אמרה בעודה צוחקת.

האור האדום התחלף לירוק, אימי הרימה את השקיות מהרצפה והלכה לקראתי בחיוך.

לפתע ראיתי רכב אפור נוסע במהירות לכיוונה של אימי, רציתי לצעוק לה שתזהר אך היה כבר מאוחר מידי, הרכב פגע בה בחוזקה והיא עפה לכמה שניות באוויר ונחתה על האספלט הקשה.

רצתי לכיוונה, עדיין לא מעכלת את מה שראיתי הרגע.

ראיתי אותה מכוסה כולה בדם, אך היא עדיין הייתה בחיים.

הרמתי את ראשה מהרצפה כשכל פניי כבר מכוסות בדמעות ובאיפור מרוח.

"לא אמא, בבקשה לא" מלמלתי אליה "תזעיקו אמבולנס, מה אתם עומדים כמו פסלים?!" צרחתי בכל כוחי אל האנשים שהתחילו להתאסף במקום.

"ששש... ליאני. אני... אוהבת.. או-תך" לחשה בקושי.

"אני לא מוכנה להיפרד, עדיין לא!" אמרתי כמעט בצעקה כשהדמעות לא מפסיקות לרדת.

אמא שלי רק חייכה חיוך קטן ועצמה את עיניה. לנצח.

הפרמדיקים שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותה.

כל כך כעסתי באותו הרגע, כעסתי שאמא שלי השאירה אותי לבד אבל יותר כעסתי על הנהג, ידעתי שהוא עשה את זה בכוונה.

זכרתי אותו במדויק, את שיערו השחור החלק, את עיניו החומות ואת החיוך על שפתיו כאשר פגע באימי.

'עד עכשיו המשטרה הדפוקה הזאת לא יכלה לתפוס אותו' חשבתי בליבי בעודי מחבקת את תמונתה של אימי והדמעות מתחילות להרטיב את פני.

"תחזרי" לחשתי בקול שבור, מצמידה את התמונה לליבי "בבקשה תחזרי, למעני" נפלתי על הרצפה, משעינה את גבי על הקיר.

"מזל-...." התחילה קארין לומר אך ברגע שראתה אותי השתתקה.

היא התקרבה אלי בצעדים מהירים וחיבקה אותי חיבוק חזק, חיבוק שכל כך הייתי זקוקה לו באותו הרגע.

היא ויותם היו החברים היחידים שלי מהתיכון והחברים היחידים שלי בכלל.

רק הם היו שם בשבילי לאחר שאמא שלי מתה, רק הם התקרבו אלי יותר ויותר כאשר ניסיתי להרחיק את כולם ממני, הם היו היחידים שהקימו אותי על הרגליים ושנתנו לי את הסיבה לחיות כאשר איבדתי אותה.

"את צריכה להיות חזקה, זה מה שאמא שלך הייתה רוצה, לא?"

"כן, את צודקת" אמרתי מנגבת את דמעותיי אך הן עדיין המשיכו לזלוג.

קארין לקחה מידיי את התמונה ושמה אותה במקומה על השידה ואז עזרה לי לקום מהרצפה.

"מה הייתי עושה בלעדייך?" חייכתי לעברה חיוך קטן מבעד לדמעות.

אחת התכונות הטובות אצלי היא שאני יכולה רגע אחד לבכות ואחרי כמה דקות להתחיל לצחוק ממשהו טיפשי, ותמיד כשזה קורה לי אני נזכרת באמא שלי שאת התכונה הזאת ירשתי ממנה.

"את תלכי לעבודה היום?" שאלה אותי.

"לא" עניתי בקצרה "מה איתך?"

"למה את חושבת שאני ילך ואשאיר אותך פה לבד?" שאלה כאילו זה מובן מאליו.

"את לא צריכה לפספס יום עבודה רק בגללי" ניסיתי לשכנע אותה ללכת למרות שלא באמת רציתי שתלך.

"מה שתגידי, וחוף מזה אני לא עושה את זה רק בגללך. את יודעת כמה שאני אוהבת את רוז" אמרה וידעתי שהיא לא תלך לעבודה, לא משנה מה יקרה.

"ליאן תעשי טובה ותכיני לי טוסט" ביקשה קארין בעודה מתקלחת.

"בתנאי שלא תגמרי את כל המים החמים" אמרתי.

"מוסכם" ענתה לי והיה אפשר לשמוע את החיוך בקולה.

כשקארין יצאה מהמקלחת היא לבשה בגדים פשוטים בצבע שחור ושיערה הג'ינג'י והגלי היה אסוף בקוקו גבוה.

"האמבטיה פנויה" אמרה בעודה לוקחת ביס מהטוסט שהכנתי עבורה.

"סבבה" עניתי "חבל שאת לא לובשת שחור לעיתים יותר קרובות, זה ממש מחמיא לך"

"זה נראה רציני ומשעמם, ממש לא אני"

"אני לא אומרת לך ללבוש רק שחור, לפעמים, בשילוב עם צבעים אחרים"

"יש לי חצאית שחורה שאני לובשת לעבודה" הצטדקה

"יש לך חצאית שחורה אבל את לבשת אותה רק פעם אחת, לראיון העבודה"

"טוב, טוב, מה שתגידי"

"את לא אוכלת?" שינתה נושא.

"אין לי תאבון"

"ליאן..." אמרה באנחה "תאכלי יוגורט" ניסתה לשכנע אותי.

"אני לא רעבה" עניתי בקול מרוגז

"אבל.." התחילה לומר אך קטעתי אותה בצעקה.

"את לא מבינה שאני לא יכולה לאכול לפני האזכרה של אמא שלי?!"

ידעתי שהיא רק מנסה לעזור לי אבל נמאס לי לריב איתה שנה שנייה בגלל זה.

כל כך שנאתי שאנשים אומרים לי מה לעשות או שהם חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני וקארין הייתה מאותם האנשים שאוהבים לתת הוראות לאנשים אחרים, גם ברגעים ממש לא מתאימים.

"תעשי מה שאת רוצה" ענתה בעצבים.

נכנסתי למקלחת וחפפתי במהירות את השיער שלי, לאחר מיכן מרחתי את גופי בקרמים שונים והתלבשתי בבגדים שחורים.

הבטתי בעצמי במראה ושמחתי לראות את השתקפותי, שמחתי לא לראות מישהי שבורה, שהצבע נעלם מפניה ועיניה הביעו רק כאב וגעגועים לאדם יקר.

שמחתי שאני לא אותה האחת מלפני שנתיים.

ניגבתי שוב את שיערי החלק ונתתי לו ליפול בעדינות על כתפי.

ברגע שפתחתי את דלת המקלחת גל קור הכה בי וגרם לי להצטמרר.

למרות שעכשיו היה רק תחילתו של הסתיו הרגשתי כאילו אני בתחילתו של החורף, הייתי מאוד רגישה לקור.

"קארין?" שאלתי אותה

"מה?" ענתה בקול עצבני

"אני מצטערת על מקודם, את יודעת שאני שונאת שאומרים לי לעשות דברים שאני לא רוצה"

"זה בסדר" חיבקה אותי "אני מבינה אותך"

אחרי כמה דקות שבהן אני וקארין עשינו שידורים אחרונים שאלתי אותה עם לא הגיע הזמן ללכת לאזכרה.

"יותם אמר שהוא יאסוף אותנו"

"אהה בסוף נתנו לו לצאת מהצבא?"

"בטח, את יודעת עד כמה הוא יכול להיות משכנע. חוץ מזה, נשאר לו פחות מחודש עד שהוא משתחרר אז הוא די שם פס על כולם שם."

"מתאים לו" גיחכתי

"חכי שנייה, יש לי פלאפון" אמרה והלכתה במהירות לחדרה.

"היי... מה? למה?... טוב... אתה בטוח?... תזדרז בכל זאת... טוב.. ביי" שמעתי אותה מדברת בפלאפון.

"זה היה יותם" אמרה לי לפני ששאלתי אותה "הוא אמר שהוא לא יוכל להסיע אותנו, יש פקקים בדרך או משו. הוא אמר שניסע בלעדיו והוא כבר יגיע ישר לאזכרה"

"אהה טוב" אמרתי מעט מאוכזבת "את נוהגת" אמרתי לה במהירות.

"עם אני כל הזמן מסיעה אותך אז למה בכלל הוצאת רישיון?" שאלה אותי.

"כבר אמרתי לך אלף פעם, אני מפחדת לעשות תאונה או לדרוס מישהו, אני נוהגת רק במצבי חירום"

"אז תצטרכי להזכיר לי עוד אלפיים פעם כי לא אשמתי שיש לי זיכרון קצר"

"שמים לב" גיחכתי

נוו....? מה אתם אומרים?

זה רק הפרקים הראשונים אז אין עדיין ממש מתח אבל הוא יבוא בהמשך הסיפור...