שוב רבתי איתו, כמה לא מפתיע...
שוב בכיתי בגללו, כמה צפוי...
שוב הוא לא שם לב, כמה ברור...
שוב אנחנו לא מדברים, עמה רגיל...
שוב ושוב ושוב~ כבר נמאס לי מזה!
נמאס לי מזה אבל כבר התרגלתי אבל למרות שהתרגלתי אני עדיין ממשיכה לבכות...
אני ואבא שלי זה שני האנשים הכי צפויים: רבים, אני מתעצבנת ולפעמים בוכה, לא מדברים כמה ימים, חוזרים לדבר, יש שקט, רבים, אני מתעצבנת...... וחוזר חלילה.
זו מין מחזוריות ביחסים שלנו.
אבל זה לא מפריע לו בכלל, למה שיפריע בכלל?
הוא לא שם עליי בכלל!
שום התעניינות, שום דאגה, שום אכפתיות, שום כלום!
נמאס לי מהיחס הזה, אני רק רוצה שההורים שלי יתרגשו וזהו...
זה נשמע אנוכי, אני לא מכחישה, אני כנראה באמת חושבת באנוכיות אבל נמאס לי להיפגע כל פעם מחדש בגללו
הוא חושב שהוא מושלם- אבל הוא לא! הוא רחוק מזה אלפי שנות אור!!
הוא יותר דואג למחשב שלו מאשר לי, לבת שלו!
זה מכעיס, זה פוגע, זה לא נורמאלי!
הוא בנאדם עצבני, לא מתחשב, לא אוהב, ילדותי (אני מרגישה שיש לי אח מעצבן ולא אבא), אנוכי- ובגלל זה אני לא אוהבת אותו!
עם אני יגיד שאני שונאת אותו זה רק בגלל שאני כועסת עליו, אבל באמת שאני לא אוהבת אותו!!
עם כל מה שאני מרגישה כלפיו אני יודעת שאני דומה לו.
אני דומה לו במבנה גוף, בעצבים, בצרחות, בזה שאני לפעמים אנוכית- אבל אני יותר טובה ממנו (אני כל כך מקווה)
אני לא רוצה להיות כמוהו כשאהיה גדולה, אני לא רוצה לגרום לילדים שלי לבכות, אני לא רוצה לפתח אובססיה למחשב, אני רוצה להיות אמא טובה- ואני אהיה, אני מעדיפה למות ולא לעשות לילדים שלי מה שהוא עושה לי.
הייתי חייבת לפרוק אתזה איפשהו, ובאמת שאני לא חושבת שאני מגזימה ....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילדה (קצת) אחרת
