פנו אלי כמה חברים שקראו את הבלוג, וביקשו שאנסה פעם אחת, לשם שינוי, להיות חיובי כלפי המדינה - כלומר, לכתוב גם על הדברים הטובים שיש בה, ולא להתרכז רק בלקטר/להתלונן/לבקר/להשמיץ.
ברור שלא הכל רע. יש גם הרבה דברים טובים, אז החלטתי לשנס מותניים ולכתוב על כמה מהדברים שאני באמת אוהב ומעריך במדינה, לפי סדר הא"ב:

אנדרגראונד - כי עם כזו רכבת תחתית, מי צריך תחבורה אחרת
בי בי סי - עם כזו טלויזיה משובחת, אני מוכן לשלם אגרה
בירה אייל - לא משנה איזו תזמין, היא תמיד תהיה מצויינת
ברוויק סטריט - כי אם יש מקום שבו עדיין לגיטימי לקנות מוזיקה, זה רק כאן
גריניץ' - יש משהו מאוד סתמי, אבל גם מאוד מגניב, בלעמוד מעל נקודת האפס של העולם
הופעות - כי אין עוד מקום בעולם עם כל כך הרבה הופעות טובות
וויסקי - הקרבה לסקוטלנד עושה את שלה
טייט מודרן - בערך המוזיאון היחיד בעולם שעשוי לעניין גם לא זקנים
טלויזיה - ע"ע בי בי סי
יורק - העיר הכי יפה בארץ, וגם די קרובה לגבול הצפון (עם סקוטלנד)
כפרים - אין כמו הפסטורליות, השלווה והיופי של הכפרים שלנו
לונדון - כי כל מילה נוספת מיותרת
לד זפלין - כנראה שזו היתה המוזיקה הטובה בעולם
להקות משובחות - הביטלס, פינק פלויד, קינג קרימזון, קווין, המי, שנמשיך?
מדרגות נעות - סדר מופתי: העומדים מימין, הממהרים משמאל
מחוז האגמים - כי אפילו לזה דאגו לנו, שלא נקנא חלילה בסקוטלנד או אירלנד
נשים - כי אין אמצע: כאן הן מכוערות במיוחד או פצצות במיוחד
סקוטלנד - כי אם כבר לכבוש עם, עדיף אחד שיש לו מרתפים של וויסקי
פאבים - כי אצלנו אף פעם לא תיפול על אחד לא טוב
צ'רצ'יל, ווינסטון - ככל הנראה ההומו-ספייאן הכי תותח בהיסטוריה
קמדן טאון - כי בכל העולם אין שוק כזה
הולנד ואירלנד, קרוב ל - רק חצי שעה טיסה לכל אחת מהאוטופיות הללו
שייקספיר, וויליאם - יכולת מושלמת להגיש סיפורים מרים בצורה מתוקה
שווקים - אצלנו הם הכי טובים, נקודה
תאטרון - כי אצלנו הוא הכי משובח, ומותר לבוא בנעלי בית
תה - כי אני אישית מעדיף אותו על קפה, וכאן ההפסקה שלו מעוגנת בחוק

נ.ב.
לא ציינתם כלפי איזו מדינה להיות חיובי, אז הלכתי על אנגליה, זה פשוט היה הרבה יותר קל.

תרבות בריטית. כי חוץ מאוכל, בהכל אנחנו מס' 1.

יש לי הברקה,

איך להרים להנחתה
ההפקה תהיה קלה,
כולם יאכלו את הדייסה

נשליט תרבות צריכה,

לא כמו שתרבות צריכה להיות

נייצר רוויה,

תכנים זולים בכמויות

וגם אם זה נראה שמכוונים בכוונה
יותר נמוך מסוליה ומשליטים פה זוהמה
זה בסך הכל שואו ביז
האיכות לא משנה

בכלכלה נבונה אין מקום להשקעה

לא צריך תסריטאים, יאללה תפתח ת'מצלמה

נתקע איקס אנשים בוואי איזו דירה

יהיו תככים ומזימות, לכלוכים, רכילויות

הרי זה מה שהיא אוהבת,

מיס רוחמה משדרות

זה כמו טלנובלה
בלי תסריט ובימוי
זה זלזול בקהל
במסווה של ניסוי חברתי,
ממש סרט תיעודי,
עם מציאות כזו מורכבת
מי צריך BBC
ממש מסמך אנושי מרתק, אתם יודעים
כזה שלא נכללים בו אנשים רגילים
רק יצורים קיצוניים מכל קצוות הביזאר
הוא לא יביא רייטינג אם הוא לא יהיה מוזר
יותר מדי במה לערסים רדודים,
אובר חשיפה לעליזים מוחצנים,
פחות מדי פרגון לאנשים רגילים
שלא מתחבאים מאחורי סגנון חיים

מצטערים, נגמרו ההקצאות לבבונים, אז תאלצו להסתפק בכבשים ותרנגולות לשם המחשה.

זהו סיפור על קבוצת אנשים, שמיקמו את המדינה שלהם במזרח הלא נכון.
אם היתה אפשרות להגיש בקשה לאו"ם ולהזיז את ארצנו, היינו צריכים לבקש לזוז למזרח הנכון, ויפות 62 שנים קודם.

תסתכלו על המפה של העולם ותבינו איך זה עובד: ככל שהמדינה שלך ממוקמת רחוק יותר מהאיזור המטורלל והבלתי-מבוקש בעליל הזה, ככה החיים בה יהיו יותר טובים.

עכשיו תתארו לכם את ישראל, או נניח יצ'ראל, שנחה לה כאי של שלווה באמצע האוקיינוס ההודי, או נניח, תתארו לכם שהיינו ממוקמים מעל תאילנד ולאוס, ואז הן היו הסיני שלנו. תתארו לכם איך היינו נראים אם היו חיים מסביבנו מלוכסני עיניים, כאלה שמותר להם לשתות אלכוהול, אז הם לא צריכים לדפוק את הראש עם המון, פשוט המון קפה שחור.
אני בטוח שהמצב במזרח הנכון (הרחוק, רחוק מהמזרח התיכון) היה קצת יותר טוב, וגם אם לא, לפחות לא היה מסיבבנו רק מדבר.
שלא תבינו, מדבר זה לא דווקא דבר רע, הוא אפילו מאוד יפה, אבל יקום יפה הנפש שיגיד שמדבר לא עושה אנשים לחמומי מוח (ראיה מס' 1: נהגי המוניות של אילת). ברור שעדיף היה לגור במקום שמסביבו יש, נניח, יערות גשם, ובדרך לעיר הדרומית ביותר (נניח ויקראו לה אילץ') אפשר היה לעצור להתרעננות בשוק הצף של כושי רימון.

הבעייה של ישראל היא שיש בה יותר מדי אנשים שהולכים עם שרוואלים, אבל מתחת לובשים חליפות. אין בישראל ולו מקום אחד שבו אתה יכול להרגיש באמת כמו בסיני שוצפת ההתראות. בתל אביב אתה יכול למות מלחץ, בירושלים מטרקטורים, באילת מועדי עובדים, בכנרת מגנרטורים, ובטבע מהפקחים של שמורות הטבע. מה שמשאיר לנו את האגם בפארק תמנע, וגם זה בתנאי שכל עם ישראל לא גילה עדיין את המקום.

ֿאם אתה רוצה שלווה אמיתית, הברירה היחידה שלך היא להתארגן על כסף, ובאמצעותו לסור לנתב"ג ולעוף מכאן לכל הרוחות. אתה יכול לבחור את המזרח הנכון, או כל מקום אחר שיספק לך קצת צל מפני השמש הקופחת והמקפחת של המזרח הלא נכון.
בדיוק בשבוע שעבר חזרתי מסיני הפרטית שלי, שבמקרה קוראים לה אמסטרדם, שם פגשתי הולנדי בן 30. אחרי שלוש בירות, אינספור ספליפים ומי יודע כמה גרעפסים ובדיחות עדתיות, השיחה פתאום הפכה לכאילו-רצינית:
"?So, how does it feel to live in the middle of a conflict" הוא שאל, ולפתע הבחור הסטלן נראה לי יותר כמו איזה רפי רשף.
האמת שלא היה לי מושג איך לענות על זה. אני מנותק כל כך מהחדשות, שרק לאחרונה גיליתי, למשל, שכבר אי אפשר לתצפת על מנהטן ממגדלי התאומים.

"?Are you an European citizen" שאלתי אותו בחזרה.

"Sure" הוא ענה.

"So, you probably know better than me" עניתי לו. באמת, לאירופאים יש יותר זמן פנוי מאיתנו להתעדכן מה קורה אצלנו. זה נובע בין השאר מהעובדה שיש להם הרבה יותר פנאי, אבל גם מהעובדה שמי שגר בישראל ולא שולט בכמות צריכת החדשות שלו, עלול להשתגע תוך יומיים של שימוש יתר מופרז.

את הישראלים אפשר לחלק ל-2 קבוצות עיקריות: אלה ששומעים כל שעה חדשות, ואלה ששומעים דיסקים באוטו ומתים לעוף מפה. אלה ששומעים כל שעה חדשות הם אלה שאחראים לצפירות, לקללות בכביש, לאווירת סיר הלחץ ובקיצור ל-99% מהבעיות שלנו. אלה שמעדיפים לשמוע מוזיקה נהנים לעתים ממשהו שרק ליחידי סגולה בארץ יש בכמויות קטנות: שפיות.
אז הסברתי להולנדי הסקרן שאם הוא ירצה לחיות בישראל אי פעם, ולהישאר אדם שפוי, אסור לו בשום פנים ואופן לשמוע חדשות. או לראות טלויזיה. או לשמוע רדיו. או לצאת לרחוב. אמרתי לו שאם הוא רוצה לחיות בישראל ולהרגיש שפוי, שיקח איתו אייפוד עם איזה 200 ג'יגה וישתה רק גולדסטאר מהחבית. אמרתי לו שככה אני איכשהו מצליח. הוא רשם לו את כל ההערות על פנקס כיס שמעוטר בסמל של הולנד, שזה כבר מוזר, כי תראו לי ישראלי שיקבל פנקס כיס עם הסמל של מדינת ישראל ואשכרה ישמור אותו.

אבל האירופאים האלה תמיד חייבים לצאת בלתי צפויים, וכל מה שאמרתי לו על ישראל רק גרם לו להבין שהמקום הלא שפוי הזה הוא בדיוק מה שהוא צריך אחרי שלושים שנות שלווה ושעמום אירופאיים. אוקיי, אמרתי. אז בוא נחליף דרכונים: אתה תסע לך לישראל ואני אפילו אשריין לך כרטיס לארוחת שישי אצל אמא או סבתא שלי, שזה בערך כמו גמר המונדיאל של האוכל, ואתה תשריין לי את הדרכון האירופאי שלך. הוא אמר לי שהוא היה שמח לעשות את זה, אבל הדרכון שלו לא נמצא עליו, ובמקום זה הוא מוכן להחליף איתי מיילים. עניתי לו שאני מכיר את הסיפור כבר, ושמהחלפת מיילים לא יוצא שום דבר. על כל פרוייקט תקוע שאתם רואים, כמו למשל בניין גבוה בצורת ריבוע שטרם הושלם, יש איזה שלושה מיילים שהיו צריכים לעבור ולא עברו. סיכמנו שמחר אנחנו נפגשים באותו מקום ובאותה שעה, רק שלא לקחנו בחשבון מה בדיוק עישנו (מדובר באמסטרדם, כן?). למחרת שנינו לא זכרנו את המקום והשעה, והפגישה המיועדת לא התקיימה.

כעבור יומיים ראיתי אותו ליד תחנת הרכבת ולא זכרתי מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות, וגם הוא שכח להזכיר לי, אבל הוא בהחלט זכר להמליץ לי על קופישופ חדש שנפתח בצד שני של העיר, שיש בו אחלה פרחים בשמונה יורו לגרם. אמרתי לו שאני מקווה שאני אספיק לקפוץ לשם עד לנסיעה חזרה לישרא-הל.
"Huh, so you're from Israel" (המסטול שכח).
"Yes, you know, it's in the wrong east, close to Egypt, not to Thailand" עניתי.

לפעמים אני מסתכל על החתול שלי, או על כל חתול אחר - ומקנא.
חתולים, ואני מדבר כמובן על החתול הממוצע, לא עובדים קשה כל השנה כדי לקחת בקיץ את עצמם ואת החתולה שלהם פלוס הגורים לחופשת הכל כלול בתורכיה (סליחה, קבלו עדכון: בולגריה).
אפשר להגיד את אותו הדבר על כלבים, רק שהאחרונים מנסים תמיד לרצות את בעליהם. אבל אפילו את זה החתולים לא מנסים לעשות. זה נובע בין השאר מהסיבה שהם קצת יותר חכמים מכלבים, ויודעים שלא משנה כמה תתחנף אלינו בתור חיית מחמד, אתה תקבל בדיוק את אותה כמות השאריות.
לחתולים, בהנחה שבני אדם אספו אותם לבתים שלהם, יש בדרך כלל חיים ממש טובים.
הם עסוקים ברביצה ללא מעש כ-99% מהזמן, כשבאחוז הנותר הם מוציאים את כל האנרגיה שיש להם (ובתור טורפים קטנים, יש להם) בחישוב מתמטי מסובך - איזה חפץ הוא השביר והיקר ביותר לדיירי הבית, ועדיין לא נופץ. משסיימו לשבור את החפץ היומי, הם לרוב יחזרו לרבוץ במקום שבו היה רובץ עכשיו בן אדם, אם רק היה לו זמן.
עכשיו יקומו אלה שבטוחים שאין על הגזע האנושי, ויגידו שבחיים הם לא היו רוצים להיות חתול, כלב, תוכי או ג'וק במקלחת של בר רפאלי.
הם יגידו שזה משעמם להתבטל כל היום, להיות במקום אחד, להיות מסורס וללקק את עצמך מכף רגל ועד ראש שמונה-עשרה פעמים ביום.
אני אומר שהם סתם קנאים. החתול שלי לא צריך לפרנס אף אחד, אפילו לא את עצמו. הוא לא יודע מה זה סקס, כי הורידו לו את הביצים בגיל מוקדם. הוא לא ממש יודע מה יש מחוץ לגבולות הבית, מבחינתו קצה העולם זה המאחורה של המקרר, והצ'ופר האמיתי של להיות חתול: הוא לא מודע לזה שבטלה יכולה לשעמם. בשבילו הבטלה היא דרך חיים, והוא יתמתח או ישבור לי כוס מהבר רק פעם ביום, וגם זה רק בגלל שאם הוא לא היה עושה את זה, הוא היה חוטף ניוון שרירים (אשר עובר אוטומטית לכל תשעת נשמות החתול).
המוח של החתול שלי ריק מכל אלמנט מטריד, כל עוד לא החלטתי שבא לי לשחק איתו, כלומר, להפריע לו בבטלה הכל-כך חשובה שלו.
השגרה שלו היא כמו השגרה בחופים בסיני, רק בלי ג'ויינטים: ישנים, קמים, אוכלים, מתבטלים, שוב ישנים, אוכלים עוד קצת, שוב ישנים, מתמתחים קצת כדי לא להתנוון, וחוזרים להתבטל. הוא יודע הרבה פחות, שזה אומר שהוא בהכרח חי יותר טוב. מספיק שהוא היה יודע, למשל, שהוא תקוע בישראל, ועוד בעיר כמו פתח תקווה, וכבר הדאגה היתה ניכרת לו על השפם. אם הוא היה יודע, למשל, מה המרכיבים של המזון חתולים שהוא אוכל, הוא בוודאי היה לומד קרוא וכתוב רק כדי לתבוע את חברת המזון לחתולים. וגרוע מכך, אם הוא היה יודע מה עוללו לו באותו יום שבו הוא נלקח מהבית, סומם, הורדם, סורס והתעורר כעבור שעתיים - כנראה שהוא היה באמת קופץ מהחלון ולא רק שוכב שלוש שעות על קצה החלון ומדמיין שהוא עף.

תתארו לכם מצב שבו יום אחד החתול מקבל מכתב שדורש ממנו לצאת לעבוד, כמו בני אדם, כדי להמשיך ולהנות מאותם התנאים שהוא זוכה להם בלי לזוז מהספה. אתם חושבים שהוא היה רוצה להישאר אצלנו? אני חושב שהוא היה מעדיף לחזור לאכול מחדר האשפה וללכת קצת מכות עם חתולי רחוב אחרים, העיקר שלא יפגעו לו בעשרים שעות הבטלה היומיות.

לפעמים אני חושב שדי חבל שאנחנו לא חיות מחמד של איזה יצור תבוני אחר, שרק חושב שהוא חכם יותר מאיתנו.

נסטי החתול. בטלן משופם מקצוען