רווקה קשוחה בעיר הגדולה

הגיע הרגע לו חיכיתי. ידעתי שהוא יגיע. נמאס לי מהבחור שאני יוצאת איתו. אבל הוא החזיק אצלי שבועיים שזה יפה.

הוא בא אליי אתמול אחרי כל הבלאגן של הסילבסטר (שאותו אגב הוא בחר שלא לבלות איתי כי, במילים שלו, "חיכיתי שתגידי לי מה את עושה ולא דיברת איתי". אהה לא ידעתי שאני המחליטה פה ולא ידעתי שאני אמורה להזמין אותך לבלות איתי את השנה החדשה, טוב לדעת.)

בקיצור, ישבנו אצלי והוא כבר התחיל לשעמם אותי, התחלנו לעשות מה שעושים אבל לא סיימנו שום דבר,

רציתי רק לישון.

כשהלכנו באמת לישון חטפתי קריזה, זה לא הפתיע אותי כי זה קורה לי כשגברים מזמינים את עצמם להישאר ללילה, פתאום היה בא לי לקום לצרוח ולברוח למקום אחר ולהיות שם לבד. בלי מישהו שישן איתי במיטה, גונב לי את השמיכה וגרוע מכל - נוחר. למה אני צריכה את כל זה??

אז הלכתי למקלחת, הורדתי את האיפור, שפשפתי את כל הפרצף שלי כאילו שהוא מלא ברעל, בלעתי 2 כדורי לילה כאלה של צינון (הם עושים את העבודה) ורק אז סוף סוף הצלחתי לכבות את המוח שלי ואת הרגשות שלי ולהירדם. הרגשתי שצפוף לי חנוק לי ואני רק רוצה שהוא ילך. באמת שהוא בחור מקסים, מנומס ג'נטלמן ובאמת מתוק אמיתי,

אבל אין לי כח. יש לי את השניה הזאת שנופל לי האסימון ואני מבינה ש"זה" זה לא "זה". ואז אין לי מה לחפש יותר,

אני לא אנסה בכוח. לא אז לא.

התעוררתי בשתיים. הוא עדיין ישן. רק הרגע הוא הלך, רצה שנלך לאכול משהו ביחד ופשוט לא בא לי. זהו. נגמר.

זה קורה אצלי מהר בדיוק כמו שההפך קורה לי מהר שאני בשניה אחת מתאהבת ומתכננת את חיינו יחדיו.

זה חולני וזה חוזר על עצמו כל חיי. עכשיו אני כל כך נהנית מהשקט ומהלבד, הכנתי לי ארוחת בוקר טעימה ולא זוגית, אני אשב ואראה איזה סרט טוב. לבד. בלי להרגיש שאני צריכה לבדר מישהו ובלי להרגיש כאילו מסתכלים עליי כל הזמן.

אני מקווה שהבעיה היא לא בי אלא פשוט בבחור, שהוא לא הבחור המתאים בשבילי.

הגיע הזמן להמשיך הלאה בחיפוש המתיש והלא נגמר של האהבה.

אני מחכה לבוקר שבו אקום ואחייך כשאסתכל על הגבר שישן לידי.

אז אני אדע שמשהו מיוחד קורה.