הכרתי מישהו ממש חמוד, כיף לי איתו כל כך. אני באמת לא זוכרת מתי היה לי כל כך כיף עם מישהו.
אנחנו פשוט בוכים מצחוק ביחד, יש לנו אותו חוש הומור מפגר וסוטה.
אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כאילו תמיד הלכתי על גברים שפשוט הרגשתי אליהם משיכה עזה או צורך לכבוש אותם. לנצח אותם.
אבל עם הבחור הזה זה שונה.. הוא בא לי בטוב. בלי לחץ ובלי התרגשות משוגעת ולא נחוצה.
אני לא מצליחה להסביר את זה.
לא יודעת מה עושים הלאה.
הוא אומר לי שכיף לו איתי ואני רואה שכיף לנו אבל אני אף פעם לא מאמינה למה שגברים אומרים. גם אם אני ממש רוצה אני לא יכולה להאמין להם.
ואני לא עוברת דייט שלישי. עם הבחור הזה כבר נפגשתי 6 פעמים בשבוע אחד של היכרות. אלה לא היו דייטים רשמיים כאלה ואני שמחה שהם לא היו כי דייטים זה כל כך דפוק ולא אנושי.
כן, בואי נשב ביחד על בירה - אני אספר לך מה אני עשיתי בחיי ואנסה להרשים אותך ואני אקשיב ואשתוק כדי שתחשוב שאתה מרתק.
החשבון יגיע שנינו נהיה בלחץ כי אני לא יודעת אם הוא הולך לשלם אז אני עושה את תנועת הוצאת הארנק והוא...
הוא פשוט כדאי לו לשלם עליי בדייט ראשון אחרת לא יהיה דייט שני. אלא אם כן הוא הצהיר על פשיטת רגל לפני הדייט. ואז אשקול זאת מחדש.
אני והבחור שלי, אנחנו פשוט נפגשנו. או כשאני הייתי עם חברה בפאב או כשהוא היה עם חברים או סתם לשבת אצלו בדירה. זה טבעי. זה אמיתי.
ככה מכירים אנשים באמת. לא כשאתה בראיון עבודה.
הקטע הוא שאני לא יודעת מה אמור לקרות עכשיו כי לא הייתי במצב הזה. אני שונאת את זה. אני לא יודעת אם הוא רוצה לראות אותי, אני לא מהקרציות אז אני לא ממש מתקשרת איתו בכוחות עצמי אבל מצד שני אני גם לא יושבת ומחכה לטלפון ומצד שלישי מזדיין אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני לא מעוניינת בו.
לעזאזל. אם רק מילים היו מספיקות. למה כל כך קשה להאמין למילים שיוצאות לאנשים מהפה? ומתי זה הזמן הנכון להגיד מילים אמיתיות לאנשים?
בקיצור ולסיכום, אני רוצה לראות אותו שוב ושוב ובאמת כיף לי איתו והוא גורם לי לאופטימיות שמחה כזאת באופן כללי.
אני בסדר נראה לי. פשוט צריך לזרום, אין פה חוקים יותר זה לא דייט. אז אני אמשיך להכיר אותו ולראות איך הדברים זורמים. ופשוט יהנה זה הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רווקה קשוחה