כבר דיברנו על לא מעט משחקים בחיי. מסתבר שהחיים אוהבים לשחק איתי משחקים. או שזו בכלל אני שמשחקת איתם.
דיברנו בעבר על משחק ההחלטות, עכשיו נדבר על עוד משחק מרכזי, משחק ערמומי, משחק מניפולטיבי. נקרא לו בשם המקורי -
"זונת צומי". שאגב, זה מושג שיש לי איתו לא מעט בעיות, אך זה בפעם אחרת.
המשחק די פשוט, ויחד עם זה מעט מסובך.
המטרה - להשיג תשומת לב.
פשוט, לא? אז לא. ישנם שני חוקים המסבכים מעט את העניינים.
חוק מספר אחת - תשומת הלב צריכה להיות שלילית. גם אם אזכה בפרס נובל זה לא ייספק אותי, לא. לעומת זאת, אם אחלה באיזו מחלה נוראית, זה כבר מתקרב למטרה. חוק זה הוא מעט חלקלק, שכן לא אתנגד לתשומת לב חיובית, עדיף תשומת לב כלשהי מאשר כלום, אך בכל זאת אם תבקשו ממני לבחור בין פרס נובל לבין מחלה נוראית, כנראה שאבחר במחלה.
חוק מספר שתיים - אסור לאחרים לגלות על המשחק. אסור בשום פנים ואופן שאחרים יידעו שאני רוצה תשומת לב. עליי לעשות זאת בסתר. אסור שזה יבוא ממני. אם קיבלתי תשומת לב בגלל משהו שאני יזמתי, נפסלתי. למשל, אם אחתוך וארוץ לספר שחתכתי - זו תשומת לב פסולה, כי דרשתי אותה באופן הכי גלוי שקיים. לעומת זאת, אם מישהו בטעות ובאופן מקרי יגלה על חתכיי, פה הצלחתי. עליי להסתיר אותם בכל הכוח, ולעשות כל שביכולתיי שלא יתגלו, בזמן שאתפלל שמישהו יהיה חכם מכל מערומיי ובכל זאת יגלה, ואז - הו תשומת לב שלילית.
עכשיו, אתם בטח שואלים מה קורה פה, שכן עברתי באופן גס על חוק מספר שתיים בכך שסיפרתי לכם בכלל על המשחק.
למה עשיתי זאת? אני לא בטוחה. אבל קודם כל, אתם מיוחדים. את רובכם אני לא באמת מכירה ולא פוגשת בחיי היום יום. ואלו שכן, אתם בכלל מיוחדים. אתכם כנראה הכרתי דרך פה, אז הדברים האלו הם חלק בלתי נפרד. לעולם לא תראו אותי מספרת על המשחק לאדם מהחיים האמיתיים שלי שלא קשור לכאן. נוסף על כך, גם ברצון לתשומת לב שלילית, יש משהו חולני. אז גם פה, ישנה תקווה שאקבל את תשומת לבכם, ושאתם תחשבו ותבינו עד כמה אני לא בסדר, עד כמה אני חולת נפש, עד כמה אני משוגעת. גם אם איני כזו. העיקר שאקבל את תשומת לבכם השלילית. (כל כותבי הנאצה - פה מגיע תפקידכם, צאו עליי!)
ולמה זה עלה דווקא היום?
כי כשעברתי בשיעור ספורט בדרך למקלט על יד החדר של היועצת, ראיתי תלמידה על הרצפה, ומספר מורים סביבה.
לא ברור מה קרה לה, אך היא התקשתה באופן חריף ביותר לנשום, והדבר עורר לא מעט מהומה בבית הספר.
ואני? אני נתקפתי מן כאב כזה המלווה בקנאה עזה כלפי אותה התלמידה. אני רציתי להיות במקומה.
הסתובבתי כל היום במעין תחושבת החמצה. במעין תחושת כישלון. נכשלתי במשחק שלי.
אחת אפס לה. ואני אפילו לא יודעת מי היא.
אבל כל היום הסתובבתי ואמרתי לעצמי "הלוואי שהייתי במקומה".
לאחר שנרגעתי, החלתי לחשוב למה יש לי את הצורך החולני הזה בתשומת לב שלילית.
אין שום דבר בשטח או בחיים שלי שיכול להסביר את זה.
מסקנות? אין.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
