תקלות טכניות בצנרת בין שש לשמונה.
אלו לא היו סתם תקלות.
זו הייתה קריסה של כל הצנרת.
לא היה שום מחסום, שום דבר שעצר את הדמעות.
הכינרת הפרטית שלי החלה להתרוקן בקצב.
ללא כל שליטה.
דמעות ועוד דמעות וחוסר יכולת לנשום.
העיניים שעוד רגע יוצאות מהמקום והאף שתכף נושר.
סכנה ממשית להכחדות הטישואים בבית.
דמעות ועוד דמעות וחוסר יכולת לנשום.
זה היה מכוער.
זה היה חסר שליטה.
דמעות ועוד דמעות וזה פשוט לא נגמר.
שוכבת על הבטן רק מנסה להכניס קצת אוויר לריאות.
מצד אחד אמא, מצד שני אחותה.
מנסות להרגיע, מנסות לברר מאיפה מגיעה התקלה הזו.
שכן היא צצה משום מקום, תקלה פתאומית, תקלה טכנית.
דמעות ועוד דמעות וזה כבר ממש היה מוגזם.
הן לקחו את תפקיד האמבולנס והבהילו אותי אל ביתי, תוך ניסיונות נואשים לתקן את הצנרת, למצוא את מקור הבעייה.
הפנים כבר התעוותו לגמרי. צבעים לא מתאימים, נפיחות לא פורפורציונאלית.
מהאמבולנס המאולתר היישר אל המושיעה, הלוא היא מיטתי.
דמעות ועוד דמעות והמערכת כבר לגמרי לא מתפקדת.
היא ניסתה להאבק ולתפקד עד אשר לא יכלה וקרסה.
קרסה ואני שקעתי אל תוך שינה שהתפללתי שתמשך לעד.
אך היא נמשכה שלוש שעות בלבד.
זמן לא מספק בכלל.
חוסר יכולת להמשיך לישון ויחד עם זאת חוסר יכולת לזוז.
חוסר יכולת לחשוב. חוסר יכולת להתקיים.
אפתח את עיניי הנפוחות ואכריח את עצמי להתיישב.
להתיישב ולכתוב.
ולספר לכם, על אותן דמעות. על אותה תקלה במערכת, שמאותתת לי ברגעים אלו ממש שהתקלה עוד לא תוקנה במלואה.
אותה תקלה שהשאירה אותי באפיסת כוחות.
סוף העולם האישי והקטן שלי.
ואיך אפשר לתפקד אחרי סוף עולם? להמשיך כרגיל? איך ניתן?
אני לא יודעת איך אמשיך מכאן. אם בכלל.
מקור התקלה עוד לא התגלה.
ייתכן שהטכנאים יוותרו על חיפושו. עד לתקלה הבאה.
בסך הכול, זו מערכת טובה. 17 שנים זה לא מעט בכלל.
אי אפשר לצפות ממערכת, טובה ככל שתהיה, לתפקד כראוי לעד. זה לא ריאלי.
כנראה שזמנה של המערכת הפרטית שלי הגיעה.
רק לא שוב דמעות. לא עוד פעם.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
