אומנתי להסתכל על החיים מהצד, כאילו כל דבר עכשיו הוא מסך ואני מסתכלת על משהו שמתרחש בכלל עשרות קילומטרים ממני. והרס וכישלון הם דברים שמעניין להסתכל עליהם. ועכשיו זה גם לא מרגיש כאילו אני חלק מזה, אז בכלל מעניין לי.
באופן כללי כבר אין לי כוח להרבה. האמת שאין לי גם שום דבר להגיד. לפעמים אנשים חושבים שמה שהם רואים זה הכל ושאין שום דבר מעבר. זה די מטופש. העובדה שאני לא מציגה את העולם הפנימי שלי לכל אדם שיש לו אינטראקציה איתי לא אומרת שאין לי אחד כזה. ואוקיי, ברור לי הרי שאנשים רואים ילדה יפה שצוחקת מהבדיחות שלהם וגם נותנת להם לפלרטט איתה ולפעמים גם מרשה לעצמה להיראות כאילו היא באמת מעוניינת למרות שהיא כנראה לא ואיבדתי את עצמי ואני לא זוכרת מה הייתה הכוונה בכל המילים חסרות התועלת האלו. לפעמים זה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
consumer