הבט בעין קודרת על החיים, על המוות. רוכב, דהר הלאה

יום אחר. הפוגה לא ברורה בעוד שבוע נורמטיבי, ערפילית בהירה מפתיעה ביקום קפוא, הוא מרחף לו מערער את חוקי הפיזיקה המקובלים של ביש שני המוכר. איטי ועייף כזקנה בכיסא נדנדה. והשקט... שקט כל כך, הרחובות כורים אוזן ללא הגה, מצפים למשהו בלתי מוגדר, ניצבים בסימן שאלה מתנוסס ברוח ללא מענה מלבד רוח חרישית ופקקים ברחובות צדדיים צרים שאפילו המיית צופריהם נשמעת מייבבת. אפריל בשיאו, אך היום הסתיו תבע את כתר העונות. השמחה עטתה שק נכאים. מוקד ליבנו מבוזר בין בדותות אלה ואחרות בין חורבות האדמה. אבדה הדרך, יותר מכך אבד הרצון. נחים בעפר, הם נחים, דוברים סיפורים להם נעדיף לעצום עין, להפנות עורף. אין הבטחה לשלווה בעפר הגועש, רווי וסמיך. עפר מחוזק במלט נשמות, למי שאינו חרד להתלכלך, עפר מהסוג ממנו נבנה עתיד.