הבט בעין קודרת על החיים, על המוות. רוכב, דהר הלאה

אין לי תשובות מדוע אני מרגיש איך שאני מרגיש.

מרוקן, יבש, מאובן כטרילוביט בסלע.

רק ריק חללי, ללא רצון או תשוקה.

לכוד בעצמי ובחזרה.

אני יכול לראות סרטים עם משמעויות עמוקות על כמה החיים נהדרים ואיך אנו לא מעריכים את הטוב שקיים בחיינו, אבל קשה לי להרגיש את הקטרזיס הזה, הוא נראה רק כעוד בריחה מן המציאות כדי לרכך את עוצמת המכה הקהה של החיים, מעומעת ולא ברורה מתדפקת על העורף ומותירה אותך לתהות "מי שם? מי עשה את זה?" אבל אין אף אחד בסביבה. יש כה הרבה שאני רוצה לעשות, להשיג, אני מכין רשימות ורשמים זה על גבי זה של חלומות מאוחסנים, שוב ושוב אותם סעיפים ושברי סעיפים. ומדחיק. מדחיק אותם ממני. במגירה, מאחורי ריץ'-רץ', מתחת לעיתונים של שלשום. מדחיק בהילוך חוזר על סרטים וסדרות וספרים, מקווה למצוא תשובה במחשבותיהם של אחרים. אבל איש יכול להציל אותך מעצמך, מהתשובות שאתה פוחד לקבל. כמה ארוכות הן? התשוקות? המאווים? 4,5,6? הכי הרבה מטרות שהעלתי על הנייר היו 8. אולי משותק מהפחד שמא לא יוותר לי דבר לאחר שיתמלאו כל השמונה. אולי דחיין מידי מכדי לבצע אותם כי הם דורשים מאמץ אמיתי מהסוג בו נדרש לעשות מעבר למה שבא לך ברגע נתון, כי אני לא יכול להתמיד. כי הם לא מיידים, כי הם לא פשוטים בעוד אני רוצה פתרון עכשיו, בזה הרגע. תמיד רציתי שמישהו יביא לי את הפתרון על מגש של כסף. אבל אין איש בעולם שידע מהו. הזמן יחמוק כמו הניסיון ללפות מים בין אצבעותייך. אתה תצפה בחוסר אונים כי אין דבר שיעלה בידך לחסום את בריחתו. רק המועקה המשתקת. אני תוהה אם אני מעיק עליה כנטל? אוהב ללא תנאי או מנצל לצרכים אנוכיים. את צריכה אותי?

עשרים שנה קדימה בהילוך מהיר רואה אני אדם שרוי בכלא ראשו, לא קרוב לתשובה יותר מאשר התגלמותו הצעירה קודם. כעת בתוך חוב עבודה ומימון מוות רגוע.

רחוק עוד יותר אל העתיד, נח לו בין תולעי האדמה וחלומות מתים, כתוב למראשותיו "כאן נח"... "אף אחד במיוחד".

אני לא מהטיפוסים המתאבדים, רק מישהו שישמח להקריב את חייו למען משהו נשגב מהיומיומי, למען משהו ששווה לחיות בשבילו.