הבט בעין קודרת על החיים, על המוות. רוכב, דהר הלאה
|
| 9/2012
חברים ומשפחה
בימי קדם קשר נבחר כחברות רומם כנעלה. המשמעות להיות חבר כרכה בתוכה מחויבות לאחר ללא פשרות לרווחתו. שני גורלות שזורים יחדיו, מגבים זה את זה בקשיים וחולקים את שמחת חברם משל הייתה שלהם. חברות היא אקט הירואי המוכח במעשים ולא רק מילים. כמו זו של אכילס ופאטרוקלוס בטרויה, שצער אכילס על מות חברו והכעס בו לחם דרשו את התערבות האלים על מנת שלא יחריב את טרויה בטרם עת וישנה את ציר הגורל. חברות אמת נתפשה כיוצאת דופן כי בהבדל מקשר דם אליו נולדת למחויבות כפויה או לפחות מצופה בנורמה, הרי שכאן אתה קושר את נאמנותך לזר מחוץ למעגל הגנטי מבחירה חופשית. בחירה כבדת ראש ולא מובנת מאליה. ואם נעשית אין עדות טובה יותר כי הנבחר ראוי למסירות העילאית המוענקת בידי חברות. אולי זו תפישה רומנטית, אבל קשה להתעלם מכך שחברות בימינו הפכה טריוויאלית. לרוב חבר זה מישהו שמשתכר לצדך במסיבה, שולח סרטונים מצחיקים או עושה איתך שיעורים, אבל האם תמות למענו? "החברים" כביכול שלנו הם לא יותר מנוסעים חולפים, טרמפיסטים בשולי הכביש המהיר של חיינו. הם מכאניים ככפתור "הוסף חבר" ברשת חברתית לבחירתך. חבר אינסטנט מוכן וזמין לצריכה. אלה תופעות ידועות, אבל הטכנולוגיה מתפתחת במהירות גבוהה מזו שפסיכולוגיה אנושית מסוגלת להתמודד. אז טבעי להצמיד ערך רגשי לחברים מסוג זה ולהתאכזב שהם לא עונים על הציפיות שלנו בשיתוף בטוח של עצמנו. כך, נוטים יותר לייחס חשיבות יותר לעצות מפוקפקות מחברים באמונה עיוורת כי הם רוצים בטובתנו על בסיסי לא יותר מחיברות במסגרת כמו בית ספר או בילוי. כאשר הצורך בחברים אקססורי, הפונקציה שלהם היא אגואיסטית כמו לא להישאר לבד או רכישת סטטוס חברתי, אז האינטרקציה ביניכם היא של סחר-מכר. הם לא פה בשבילך. העזרה שלהם לא אותנטית ובמקרה הרע מסווה כוונות זדוניות. אין מה להאשים אותם, הרי בעצמך היית עושה אותו הדבר. אין פלא בשכיחות מיזנתרופיה וחשדנות עמוקה הסובבים אותנו. אני חושב שיש להשען חזרה על דם קרוב, הוא נדמה כה מובן מאליו ששוכחים כמה הוא משמעותי. במשפחה נורמטיבית שהורים חפצים בהצלחת ילדיהם יש יותר על מה לבנות. וודאי קיים פער דורות וכוונות טובות עלולות להוביל למקומות אפלים, אך אי אפשר לערער באהבה הבלתי מותנית של הורים לילדים. על שיטות ניתן להתווכח, אבל ידע וניסיון חיים של מי שילד אותך בעולם שהיה שלו הרבה לפני שלך לא יסולא בפז. לא משנה כמה הכל ברור לך. כשאני חושב על זה לא אמרתי מספיק להוריי כמה הם יקרים לי. איך לא אוכל אי פעם לגמול להם עבור הקורבנות שנטלו על עצמם למעני. עד כמה עם כל המוזרויות והריבים המטופשים שלנו אני אוהב אותם. בזמנים לא ודאיים אלו אני סומך ללא סייגים רק על משפחתי. לה אני מרכז את כל הטוב. בה אני עצמי. זה המקדש שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דמדומי האלים