א' ישב על המחצלת, הנקראת "לונג" בפי החוזרים מאמריקה הדרומית. ד' ואני עוד התמסרנו עם הפריזבי בתוך המים, נהנים מחבטות הגלים, והמים הרי כל כך נעימים. אז מה אם כמה פעמים כמעט והורדנו לזוג המשונה, שהחליט לצוף לו בדיוק בנינו, את הראש. שקט אפף את החוף. הוא אמנם היה עמוס לרוב בכל אדם ובהמה – ובכל זאת, היה נעם גדול, כשרחש הגלים הצליח לגבור על ההמולה – ומי הים השקופים, באורח פלא, מילאו אותי בתשוקה. השמש נצרבה לאיטה באדום, עוד הצטרפנו אל א' אל המחצלת, וזה הגיש, איך לא, לכל אחד כוס קפה לוהט – כי אחרת לא חתמנו את הרגע, בטעם הכי ישראלי שיש.

אז נכון, יש לי עוד פרוייקט להגשה כבר ביום שלמחרת, ומבחן מועד ב' באלגברה לינארית שמטיל צל אחרון וטעם מריר מסימסטר ב' האיום. אם אצליח לחצות גם בו את רף ה80, ההמוצע שלי יזנק, ואוכל לסיים את השנה הראשונה בתואר למדעי המחשב בציון סביר, שנחשב לטירוף. באינפי הוצאתי 84, כשרבים נפלו, ועם זאת- אני עדיין מאוכזב. ידעתי את החומר כל כך טוב, אבל כיוון ששכחתי משפט קטן בהוכחה, לקחו ממני נקודותיי כאילו היה אלו יותר מדיי ממתקים בין שיניו של ילד.

א' כעסה עליי. ביום רביעי האחרון הגענו שנינו לאולם ההרצאות הגדול של הבניין מדעי המחשב- וכל אחד, איך לא, התיישב בשורה נפרדת. אני התיישבתי ליד ע'. מחשבה חלפה בראשי, אולי טעות זו – והרי א' יושבת שתי שורות מעליי, בפנים חתומות, והרי שונאת היא כל כך לראות אותנו יושבים זה לצד זו, אז לבטח מתגלגלים מצחוק, משטויתיו של יוני המרצה. אבל אז, כהרגלי, ידעתי רק שחור או לבן, ואמרתי לעצמי שלא אפגע בע', רק בגלל שזה מפריע לא'. שתקנא קצת, ייחלתי בליבי. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לרצות בסתר ליבי להביט לאחור, ולהתבונן בה. באחת שאהבתי. אבל היא השתדלה בכל מעודה לא להביט בי, ואף יותר – להתעלם בבוטות. זה הציק לי מאד, וממש חרא לי בשלב מסויים.

בערב, עצבני ומותש, ביקשתי לעזוב את הקמפוס, ולחזור הבייתה, להכין לעצמי מעט בולונז, כי איני מכיר שום תבשיל אחר. אך לפני שהספקתי לצאת מן הדלת, עצר אותי ק', להתלונן על המבחן הקשה באינפי. ועוד הוא מדבר, שוב ראיתי אותה, הפעם ישובה בקצה האקווריום החדש והשקט. הוא מתלהם, ואני מהנהן, אך עיניי נעוצות בה. והנה, לפתע ראתה אותי, ועיניה נחו על שלי – אך מיד הרפו מאחיזתן.

יצאתי אל האוויר נסער. לא ידעתי מה יהיה הצעד הבוגר לעשות. האם לגשת? האם לשמור מרחק? הרי אני נובר שוב בפצע. נובר בסכין מלובנת. אז כתבתי לה. כתבתי שלא אגש אליה, כדי לא לגרום לה לחוסר נעימות, אבל שאיני מבין את פשר ההתנהגות שלה. והיא לא ענתה. לאחר שעתיים החליטה להטיח בי שהיא כועסת עליי מאד, ושהיא אינה רוצה לדבר איתי יותר לעולם. שדיי, כמה עוד אפשר לסבול את ההתנהגות שלי? אז יצאתי מן הבית במהירות, וטילפנתי אליה. "מה?!" ענתה לבסוף בכעס. "מה מה? את מוכנה להסביר לי מה קורה?!" הטחתי בה בחזרה. היא הכתה בי שוב. היא אמרה שעשיתי את כל הטעויות האפשריות. שעשיתי את הפרידה הזאת לבלתי נסבלת. שאני לרגע לא מתחשב ברגשותיה. שזה בלתי נסבל לראות אותי עם ע' בקמפוס, ושאני לרגע לא חושב עליה. לא חושב על מה היא מרגישה. ניסיתי להשיב מלחמה, ולהסביר לה שע' היא חברה טובה שלי, שהייתה לצידי לאורך כל התקופה האחרונה, ואיחתה בי את השברים. אבל בתוכי הבנתי. לרגע לא עצרתי באמת לחשוב כיצד הצד השני מרגיש. חשבתי אך ורק על עצמי, והתמוססתי בדמי. בכאבי בלבד. והיא, היא באמת ניסתה לאורך כל הדרך להתחשב. לא להגיע כמעט לקמפוס, וגם כשכן, השתדלה להצניע מלבושיה- והרי היא כל כך יפה. אפילו כשהזמינו אותה למסיבת ברביקיו, שאלה ראשית האם גם אני אגיע, לפני שהחליטה להזמין גם את בן זוגה, מחשש שאפגע.

ואני? אני הייתי כעיוור. כמו תמיד. האגו שלי היה למפלצת. דרך המחשבה כיצד יש לנהוג עם נשים, או בני אדם בכלל- חייבת להסתיים. איני יכול לרצות לא להסב כל כך הרבה נזק, ולתת לעולם להתפרק בין שתי ידיי. יותר מדיי כבר נשענתי על ארונות המטבח בבכי. כי כאבתי כל כך את עצמי. את הצרות שאני עוללתי. את חוסר הבגרות האדיר שבו נהגתי. את הילדותיות שהפגנתי. והחלטתי שדיי. אז החלטתי להסיר את מחסום האטימות שבי, ובכוח להכריח את עצמי להקשיב. לתת פנאי לאחרים. לתת לאחרים לגשת.

וזה עשה אותי מאושר. החלטתי שאיני משחק יותר את המשחק, ועושה מה שצריך כדי שלי יהיה טוב. ואם זה אומר לדבר עם א', בכדי לשמור על שלום בית בקמפוס, אעשה זאת, ואכיר בגעגוע האדיר שמציף אותי לעיתים, ביודעין שזה לגיטימי. אני אוהב, אך זה יסתיים. אני מעדיף את המצב הנוכחי, מאשר להמשיך לפגוע בה ולהיפגע בחזרה. מהמשחקים הטיפשיים שהכתיבה החברה מפי חבריי.

אבל אין לי כוח לכתוב על הערב החברתי ברעות, בו עמדו ודיברו אנשים, ואנחנו ישבנו ופטפטנו עד אין קץ, ואז לפתע גם היא הגיעה, היישר מן הסטודיו, לבושה בבגד קצרצר, וקוקו ארוך המשוך לאחור, וכמה שלא רציתי לחשוב על האדם שזוכה לחיוך התמים שלה. והחלטתי לא לשבת בצד ולהסתגר, ועל אף שלעולם לא עושה את הצעד הזה לבדה, ניגשתי בכדי להמיס את הקרח. אני עושה זאת בשבילי, ולא בשבילה, כי אני לא מוכן לחיות ככה. ואני מעדיף שתחשוב עליי כידיד ותו לא, מאשר להתעסק במריבות האלה.

אז כן, כייף מדיי פעם לקפוץ לים, עם שני חברים שאוהבים אותך באמת, להביט בשקיעה, להריח את הקצף, להאזין לגלים- ולנשום מעט חיים, ממש לפני היציאה לסבב הבא.