"היי קוף.."

ענתה לי בנמנום. כנראה שוב תפסתי אותה מתחבאת במיטתה, אחרי יום ארוך. ככה היא קראה לי עוד מהרגע הראשון בו ראתה את גופי, לאחר שבגדינו נזרקו אל פינת החדר. תמיד אהבתי איך המילה התנגנה באזניי, בקולה החלוש והגבוה, מעט מתענגת היא על המשמעות.

ע' דחקה בי להתקשר. אמרה שאיני יכול יותר ללכת סחור וסחור. "אתה רוצה אותה? באמת? אז לך תבדוק אם היא רוצה אותך בחזרה!".

"אתה צריך להבין. אתה אמור להיות מספיק. לא לנסות להיות. פשוט להיות."

"היי סינדרלה. את נשמעת מכורבלת כהרגלך." אמרתי, ונכנסתי אל הגן שמחוץ לבניין מדעי המחשב.

שאלתי אותה לשלומה. התלוננתי איתה יחד על העבודה הזוועתית במבנה נתונים. אבל את הנושא לא יכולתי לדחות. היום מגיע הבחור בחזרה מלונדון, ואני רוצה את בת זוגתו לעצמי.

"אני רוצה לשאול אותך משהו. בשישי האחרון, שנינו באנו במחשבה שתהיה זו פגישה בין ידידים. אבל גם את יודעת שהיה שם הרבה מעבר. היה לי מיוחד להיות שם איתך, על המרפסת."

"כן, אתה צודק."

"אז תגידי לי, כאן ועכשיו, כי נמאס לי להתהלך במעגלים. האם את רואה אותנו חוזרים?"

שתיקה.

"מה אתה מצפה שאגיד, וינ?"

"את רוצה להיות איתי, או איתו?"

"יש לי חבר. ואם הוא יציע לי נישואין, אגיד לו כן."

שתקתי. ידעתי טוב מאד שזה יכול להידרדר לשם, אבל התקווה הקטנה ששרה בתוכי, כמו בהרצל, דחפה אותי להמשיך לנסות.

"לא הייתי אמורה להגיד את זה?" שאלה בלחש.

"לא. טוב מאד שאמרת. זאת האמת. תחזרי עכשיו לתרגיל שלך, ואני אחזור לשלי."

וניתקתי.