היה זה יום שמשי בתחילתו של חודש נובמבר. זרקתי לאחור מבט אחרון במוצב שהיה לי מזה כשנה לבית. הר החרמון עמד איתן במרחק, מטפס אל על מעל לעמק הבכא, מראה ששנאתי ואהבתי, כשם גולום שנא ואהב את הטבעת.
וכאשר התחלנו לרדת במורדות הגולן המערביות, חולפים על פני שדות אדירים של מטעי תפוחים ומוקשים, הבטחתי לעצמי - שיום אחד אחזור. שוב אחזור לצעוד באותם השבילים שכבר היו לי מוכרים כל כך - אך הפעם יהיה זה שונה. ללא מדי הזית, נשק באמתחתי וקסדה כבדה על ראשי. המנשא הכבד, שלעולם לא ישב היטב, עם כל משקלו, על החגור הישן - זה יוחלף בתרמיל איכותי. האוויר, הרגיש כל כך לשגעותניו של הגולן, לא יהיה מכוסה ערפל וטל, אלא שמש קיצית, המחייכת מעל לשדות הירוקים-צהובים של סוף האביב.
והשנים חלפו, ואני פניתי לראות פינות אחרות בעולם. אך כעת, כאשר נחתם לו פרק נוסף בחיי, חזרה בי התאווה הישנה לחזור אל אותו חלום ישן, ולהשלים את הפאזל של רמת הגולן. זהו דבר יוצא דופן, לטייל על חלקת אדמה ימים ארוכים ברגל. בפעם הבאה שאחלוף במקום, אוצף ברגשות חזקים של בית, שכן כבשתי את האדמה הזו בהרבה דם, יזע ודמעות של אושר.
אבל לא העליתי על דעתי שזה יהיה קוץ באחוריים לחזור לשם. בזמן האימונים, צעדנו ימים ולילות בכדי להגיע אל מדרונות ההר הקטלני. עם שחר, לאחר לילה מקפיא עצמות של אמצע הקיץ, היינו מתחילים בטיפוס הבלתי-אפשרי על צלעו של ההר, מדלגים תוך כדי ירי לער מטרות הקרטון של הקומנדו הסורי, אשר היה מחופר היטב בין הבולדרים הגדולים. אני תמיד אחזור ואשאל, למה לעזאזל הם עשו את זה. אבל יהיה זה לרקוד על דמם של עשרות הלוחמים שנהרגו שם ביעילות רבה מדיי, עד שכוחות הצנחנים והתותחנים הצליחו להדוף את הסורים מעמודתייהם, אך ההר כבר היה ספוג דם בצעי ירוק וצהוב.
אף אחד לעולם לא אמור לכבוש את ההר הזה. לפחות לא לפני ריכוך עם פצצת אטום לפני.
אז זמן רב נדרש ממני כדי לתכנן את הביצוע. הפעם, כל איש לעצמו. תפיסת טרמפים או שימוש בתחבורה ציבורית, שנראית כאילו נלקחה מסרט תיעודי על מדינת עולם שלישי, עשו את ההחלטה שלי לקשה מעט. הו אז, אבי ציין שהוא מתכנן לנסוע לבקר חבר משכבר הימים ברמת הגולן, ואני מיד קפצתי על ההזדמנות. שאלתי בהיסוס האם יהיה מוכן להקפיץ אותי, על הדרך, לתחילת השביל בקופות החרמון. אבא, כמו גיבורי הקרב מגבעת התחמושת, לא היסס לרגע.
כשאעמוד, 24 שעות לאחר מכן, בתצפית של שעות הצהריים המוקדמות, מביט על העמק האדיר שמתפרש שם למטה, למרגלות ההר הקר והקירח מצמחייה, ואשר נמתח עד לרכס ההרים הגבוהים בלבנון ומוצב הבופור - הבטחתי לעצמי שאם אי פעם מילדיי יבקשו ממני את אותה הבקשה, או דבר דומה, לא אהסס בעצמי.
היה זה אחר-צהריים יפהפה של יום שבת, כאשר הנפתי את התרמיל העמוס על כתפיים, כמו בימי עבר, כבד במים ונקניק, נופפתי לשלום לאבי שכבר התיישב במקומי במושב הנהג במכונית הפולקסוואגן פאסט שלו, סיימתי לקשקש עם אב אחר, שעלה עד לשם כדי לבקר את בנו המשרת במוצב הסמוך, נתתי כיף לסימון השביל הראשון מזה 130 ק"מ של מסלול, והתחלתי בצעידה במורד ההר. חצי שנה קודם לכן, כבר הייתי בצומת הזו, אך אז נעליי היו ספוגות במים קפואים משלג שנמס לתוכן, מכוסה בבוץ ובעיקר מקווה שהביקור בחרמון המושלג יסתיים כבר. הפעם היה שקט מופתי, עוד הבריזה הקלילה מלטפת את פניי המוגנות מן השמש בכובע-סיירת.
השביל היה מדהים בדיוק כפי שציפיתי. שדות ירוקים, עם עדרים של בקר, ואלו מצטטנים להם תחת קבוצות העצים הנמוכים, לנופו של מבצר נמרוד, המוצב העתיק מימי קדם. במהרה כבר איבדתי את השביל, ובמקום לצעוד כמתוכנן היישר אל המזבלה של מג'דל שמס, מצאתי את עצמי דווקא צועד בצלעו של הר, עם נוף משוגע.
כשחזרתי לבסוף לשביל, וקללותי היו לחינם, פגשתי שני חיילים צעירים מגדוד 12 של גולני, ולהם תמיד יש לי מקום חם בלב. הם בדיוק סיימו לשתות כמה כוסות של קפה שחור, כמצופה.
העלייה לנמרוד היא הקשה הראשונה במסלול, אך לזה שיצעד עם מקלות הליכה, שום עלייה היא בלתי-אפשרית. לעצתו של איזה נהג שחלף על פניי, ירדתי מן השביל המוביל אל היישוב, ועצרתי על שפתו של "עין חרמון". המים היו אפורים וכמה אגדות מקומיות טוענות להמצאות עלוקות על הקרקעית. איכס.
בזמן שקבוצות רבות משציפיתי ירדו בשביל הקשוח אל המעיין בכדי לעמוד בפוזות שונות לתמונות לאינסטגרם, אני רק ביקשתי למצוא מקום להניח עליו את תרמילי ולקרוא. חשבתי לעצמי שזה יהיה מתאים לצלול מחדש אל הסיפורים והאגדות אודות ארז גרשטיין, האגדה של צה"ל בלבנון - כשאני בעצמי חווה חוויה ציונית לשמה.
במקור, חשבתי להעביר את הלילה בנמרוד, ולעצור מוקדם יחסית לאותו היום. כך אוכל לתמוך במקומיים, שלבטח כיסם נפגע משמעותית בזמון המגיפה. אחרי הכל, אלו רק 60 גרושים, ויהיו שם חברה, אור ומים. אבל לאחר שהחלפתי מספר מילים עם הבחור שפגשתי בתצפית היפה שמראש הגבעה על הכפר הדרוזי "מסעדה" וברכת רם, החלטתי להמשיך הלאה. אחרי הכל, הימים כל כך ארוכים כעת, שיהיה חבל להפסיק מוקדם.
שם למעלה פגשתי שלושה שביליסטים נוספים. המגלניסט עוד ידהר הערב אל היעד הבא, אבל הזוג השני הלך לאיטו, ופרש את אוהלו בחורשה קטנה, עמוסה בצואת פרות. החלטתי שלא אמשיך איתם, איחלתי להם שיהנו, והמשכתי בדרכי, אל מסעדה.
הרחובות ביישוב הדרוזי מסעדה גועשים במכוניות, תושבים ומטיילים שאצים הנה והנה. מיד לאחר חצייתו של כביש סוען, השביל מתפתל בין המטעים הגדולים, שלידם נבנו אחוזות של ממש, כהרחבות העשירים של היישוב. בכל פינה חיפשתי מקור מים, שכן ידעתי שההקצבה של 6 ליטרים לימים חמים שכאלה היא מוגבלת מאד, במיוחד כשלמחרת תכננתי ללכת כל עוד רגליי יאפשרו לי. לבסוף מצאתי את מנוחתי למרגלותיו של בונקר סורי ישן, וארובותיו מציצות מן הגבעות. ולמרגלותיו, נשברים הגלים הקלים מן הבריזה של ברכת רם. זה היה מקום נפלא, לא תחום בגדר. במעט חוצפה החלטתי להקים שם את האוהל לאותו הלילה. המגלניסט שראיתי בשלט בתצפית כבר לבטח המשיך בדרכו - אבל שמחתי לערב אחד לבדי. במהירות הרכבתי את האוהל החדש שלי, אותו פרשתי ללא כיסוי גשם - והרי יש רוח כל כך נעימה, ואני מצוייד בשק"ש פוך אלפיני, ששרד גם את הקרח של ההרים הגבוהים בפרו. חיממתי מים לתה בגזייה, בתוכו אטבול ביסקוויטים בזוגות-זוגות, והרכבתי סנדוויצ'ים של נקנקיק סלמי קוניאק וחרדל בתוך לחמניות חלה טריות שעוד קניתי מוקדם בבוקר. לבסוף, חייכתי בשלווה שלא חוויתי כבר זמן רב כל כך, עוד אני שואף מעט מהג' שהכנתי מראש, מול החרמון האדמדם, באור שקיעה.
בלילה נעתי בחוסר נחת. כשהסכמתי להיכנע, התעוררתי אל אוהל רטוב. כבר שכחתי את אותם לילות בצפון רמת הגולן, והטל הנלווה אליהם. מכיוון שישנתי עם אוהל ללא כיסוי גשם, לא נטיתי לרעיון שהאוהל נמלא מאדי נשימותיי, ובכל זאת - האוהל רטוב, השק"ש לח, הציוד שלצידי ספוג - והשטח שלצידי יבש. בלילות הבאים כבר לא אתעצל, ואתקין את כיסוי הגשם.
בבוקר השקמתי מוקדם. בחמש ורבע השמש כבר זרחה מעל הגעות שממזרח. האוויר היה כל כך נקי, והיה ניתן לראות את פסגות הרי רכס החרמון צרובות באדום, כשפה ושם ניתן לראות רצועות אחרונות של שלג. מעולם לא הבנתי איך ייתכן ששלג נותר כך בפסגות ההרים, כשהאוויר כל כך נעים, ובצהריים השמש אף קופחת ממעל. התארגנתי במהירות, ודחיתי את המחשבה על האוהל הרטוב, עוד אני מגלגל אותו בחזרה לנרתיקו. ידעתי ששאיפותיי ליום זה הן אדירות, להגיע מברכת רם עד לחניון הלילה שבעין זיוון, והיה עליי להתחיל מוקדם.
אלו השעות היפות ביותר ביום לדעתי, כשהעולם עוד ישן, אך רק הטבע שמסביב לעיתו מתעורר. ומן שבילי האפר הלבנים שבין המטעים שמדרום למסעדה, אל יער אודם. את היער ראיתי בעבר רק כשניקינו אותו בטיול השנתי בתיכון מעירמות הזבל והלכלוך שנצבר שם, השד יודע על ידי מי - או בתרגילים ארוכים בצבא, אז לא היו בי הכוחות להתפעל מיופיו. אך כעת, אני לבדי, והגולן פרוש לרגליי. חציתי את הכביש הצר הנכנס אל הכפר, תחום הוא ביער ישראלי עבה, עד כמה שניתן, משני צדידיו, ונכסתי במהירות לתוכו. המרעולים היו נהדרים, וקרני שמש ראשונות נאבקו לחדור מבין צמרות העצים. ריח של עלים רטובים מעט ובריזה נעימה שמלטפת את הפרצוף הישנוני. במהרה הגעתי לחניון הלילה, אליו רציתי להגיע עוד בערב לפני - אך שם לא היה דבר, מלבד איזו ספה זרוקה במעבה היער. תהיתי אם המגלניסט אכן נשאר לישון שם. המשכתי במהירות, והשביל החל לטפס במרעולים על השלוחות, וזו אחת הדרכים היפות שראיתי בשיטוטי בארץ. בראש סדר מעיניי, הייתה העובדה שהמים שעל גבי אוזלים במהירות. כשאתה מטייל כצב, נינג'ה אמנם - אך עם כל הבית על הגב, המעבד עובד שעות נוספות, ודורש צינון תמידי. וגם, רציתי לעצור בנקודה יפה כלשהי בדרך, לפרוש את הציוד הרטוב שיתייבש בשמש המתחזקת מרגע לרגע - ולהרתיח מים לתה וביסקווטים. כשיצאתי מן הסבך, ראיתי מרחוק את המוצב הצבאי הנטוש שבפסגת הר אודם. שקלתי את האפשרות לסטות מן המסלול לשם, ולו רק בשביל ליהנות ממנו לראשונה. בפעם האחרונה שביקרתי בו, היינו בעיצומו של חורף גולני טיפוסי, והקור אחז בעצמות, עוד נשכבנו צפופים כבקופסת סרדינים באחד מן צריפים האסבסט שמחוץ לו.
והנה, השביל הולך ממש עד אליו!
בקלילות טיפסתי על הבטונדות הגדולות, ולא היו שם חיילי משמר לעצור אותי. התמקמתי על גגו, והנוף היה מרהיב.
אחת התכונות שיותר אהבתי לשביל, הייתה שניתן לראות בכל עת את כל הדרך שכבר צלחת. כיבוש הגולן הישראלי הותיר לסורים את חלקה הפחות יפה של הרמה. שדרת התלים יפהפייה, ובראות הנדירה היה ניתן לראות כמעט עד הכנרת.
המשכתי במהרה. בדרך לקיבוץ אל רום פגשתי בחור שמטפס את השביל מצידו השני. הוא נעל נעליי אצבע, ותהיתי איך צלח כל כך הרבה קילומטרים נעול בשכאלה. באלרום עצרתי למלא את מיכלי המים שלי בבית הקברות הקטנטן שבתוך הקיבוץ, לאחר שטעיתי בדרך, והמשכתי כקילומטר יותר מהשהייתי צריך. כשכל המשקל הגב, זו הייתה טעות מצערת. מאד.
באנדרטת פלס"ר 7 עצרתי לבחון את שמות הנופלים, וכהרגלי תהיתי מי היו. האם הם חיו וראו את העולם כמוני? האם אני אנושי כפי שהיו? מלבד זאת, זוהי חורשה נעימה, ובה פזורים כתריסר שולחנות פיקניק תחת צמרות העצים העבות. זמן נהדר לתדלוק באגוזים, שהיו ללא מלח, ולהתקדם בעוד פרק המגולל את הפראי שבאנשי גולני, ארז.
מזרחה מהכביש עולה השביל אל החרמונית. ממש לפני העלייה, עצרתי להתבונן. 7 שנים קודם לכן עמדתי באותו המקום, יוצא מן האוטובוס אל בוקר מקפיא עצמות, ברגעים האחרונים של המסלול המפרך שלי בסיירת. אמנם המסורת היא לסיים בסוף "מעלה גולני" שבחרמון, אך הסופה לא איפשרה זאת. פתיתי שלג סערו ברוח, ואלעד, מש"ק הטרור, צעק עלינו לעלות על הציוד. היינו אז מותשים, רטובים מכף רגל ועד ראש בזיעה דביקה. בכוחות לא הגיוניים עלינו מחדש על הציוד, ורצנו במעלה ההר. שם, בסוף מסע האלונקות במוצב הישן שבפסגה, קיבלנו את סיכת הנמר המעופף הנחשקת.
וכעת, אני מטפס לתומי באותו השביל, במימד אחר. שקט מופתי, ושמש חזקה בשמיים. הניגודיות הזאת מרגשת אותי בכל פעם מחדש. זה מזכיר לי כמה דם נשפך בכדי שאני אוכל לטייל לי במרחבים היפים. שבכל מקום שאני צועד, צעדו כבר לפניי - ומי יצעד כאן אחרי?
כבר בשלב הזה הרגליים החלו להתמלא ביבלות. זהו הטרק הראשון שאליו אני יוצא עם נעליים זולות, נעלי מרל שאבי קנה לי ב100 דולר בניו יורק. אני לא אחזור על הטעות הזאת.
את ההפסקה הבאה אעשה באנדרטה לזכר נופלי גדוד "עוז 77" של חטיבת 7 של השריון. פלוגת תצפיתנים התארגנה שם לביקורו של אביגדור קהלני, גיבור עמק הבכא הנפרש ממזרח, דרכו פרצו מאות טנקים סורים בימי מלחמת יום-הכיפורים, והוא עמד שם בכוחות דלים, להדוף אותם. מפתיע שהוא לא הקים שם כבר בית.
היעד הבא היה פסגת הר-הבנטל, נקודת תצפית שהייתה מקום אירוסיהם של רבים. ביקורו הראשון בתעלות הבונקר והרחבה שמחוץ לבית הקפה "קופי ענן", שתמיד נראה סגור - הייתה כשטיפסנו עם ט', בסוף המסע המסכם במסלול שלו בפלס"ר 7. את העלייה הבלתי אפשרית הזאת, עם אלונקות כבדות שחורכות בבשר הכתפיים, הם קינחו בנוף, לחמנייה ושקית שוקו. כאילו היו לא אלא קבוצה של ילדודס בטיול של בני עקיבא.
אך הפעם, הדרך הייתה ארוכה. לכל אורכה, עברתי ליד אתרי הבנייה לתחנות הרוח הגדולות שנבנות בכל צפון הרמה. ניצלתי בבשר שיני ממפגש מפחיד עם פר, שלעומת הפרות השמנות, התגאה בשרירי גב עצומים ומפחידים באותה הנשימה. עוד לפני הטיפוס, חולף על פני הדייגים שהתיישבו על שפת מאגר הבנטל, פניתי להצטייד בנקניקים ולחמניות בקיבוץ הקרוב, מרום-גולן.
לא התמהמתי בפסגה, שכן רק כמה חודשים קודם לכן היינו שם בצפית זריחה, עם עוד מנה של תה וביסקוויטים, רגע לפני שג' התגייס. מהירתי בירידה, שכאבה בכפות הרגליים, תחת משא התרמיל הכבד. נותרו לי עוד כ7 קילומטרים לצעוד באותו היום, והשעה כבר הייתה שעת ערביים. ובכל זאת, אהבתי לחבר שוב את הפאזל, ולקשר את אותן הנקודות בהן הייתי רואה את סימון השביל בניסעותיי, ותוהה לאן הוא מוביל.
לקראת עין זיוון, נתקלתי בדבר משונה. מישהו החליט לסמן בעצמו את השביל, לכיוון אחר לחלוטין. מכיוון שההסימון היה חדיש, הוא זה שעיניי נחו עליו ראשון, והתחלתי לצעוד עמו מערבה, במקום מזרחה - כפי שידעתי שזהו הכיוון הנכון אל חניון הלילה. גופי כבר כאב, ורגליי שיוועו לעצירה הגונה. הסימון היה מסומן גדול מדיי, עם רווחים בין הצבעים, ולאחר צעידה עצבנית במשך כחצי קילומטר, קיללתי בעסיסיות את מי שהחליט לעשות את הצעד הנבזה הזה, ולהטעות שביליסטים, גם אם בתום לב - וחזרתי על צעדיי. בליבי חשבתי על א', ואיך הייתה מסתדרת עם טעות שכזו. צחקתי לעצמי שבכלל לא היה לה מושג שלא הולכים בכיוון.
לבסוף, התמוטטתי על רחבת האסלפט שבחניון. שעת הסופר כבר חלפה, ובכל מקרה הייתי עייף מדיי מכדי לבקר בו. אמנם כבר הצטיידתי, אבל האגוזים חסרי המלח הבהירו לי דבר אחד - אני זקוק לבייגלה של אסם.
פרשתי מהר את האוהל ושק השינה, הכנתי סנדוויץ' משארית הסלמי, רקחתי תה מהיר, ועצמתי את עיניי. במקום התמקמו עוד מטיילים, מהם לא ראיתי זכר על השביל, אך לא היו לי כוחות להיות חברתי. החלטתי שלמחרת, לאחר שצעדי 33 ק"מ באותו היום, אלך פחות. ב0700 התייצבתי במכולת, שבה לא ביקרתי מזה 6 שנים, רכשתי ממתקים וחטיפים, והמשכתי בדרכי.
הבוקר התחיל בדרך לרכס "בני רסן", שעליו עומדות תחנות הרוח המפורסמות.
ומשם למוצב חזקה.
העלייה ארוכה מאד ותלולה. תמיד כשדובר בו, חשבתי תחילה על החיילים שרצים במעלה ההר, ומקללים כל רגע.
על כביש האסלפט העולה בין שטחי האש ושדות המקושים, יצא לי לחזות בתופעה משונה - הצרצרים הרבים שהיו שם, נראו מסתערים על גווית חבריהם, שנדרסו זה עתה על ידי רכב שטיפס אל המוצב. זה היה נראה כאילו הם לא מבזבזים ארוחה טובה, ומיד עומלים על זלילת הגופות. יאכס.
בסוף העלייה חיכה לי השלט המפורסם שמחוץ למוצב, על ידו התיישבתי לנוח ולקרוא. שאר היום כבר יהיה במגמת ירידה.
עוד אני דוהר בירידה, תוהה על הא ועל דא, הגעתי למעבר בקר, לפני שביל רחב וגדול. בדיוק בהגעתי אליו, חלפו על פניי זוג מטיילים. תחילה לא זכרתי אם זהו הזוג ההוא, יניב ועדי, או מישהו אחר. זה הרגע בו פגשתי לראשונה את הקבוצה של walk about love. זו קבוצה שיוצאת פעמיים בשנה לשביל ישראל, פעם באביב ופעם בסתיו - כאשר הלוגיסטיקה לא נלקחת בחשבון. לשביל יוצאים עם תיק יום, מלא רק במים ובאוכל חם, כאשר האוהלים והתיקים הגדולים נישאים ברכב אל חניון הלילה, שם בוודאות יהיו ברזי מים, מדורה, וארוחת ערב טובה. כל זאת, לצד שירותים ניידים ומקלחת חמה. זו ניראת חוויה נהדרת, לטייל בחוסר דאגה שכזו. במיוחד, ומכיוון שכל אחד יוצא לשביל בזמנו שלו, את השביל אפשר ללכת כמעט לבד, בעוד שבלילה פוגשים בפנים מוכרות וחיוך.
עמית וסוזנה חיכו לי שאקפץ מעל למעבר הבקר ואצטרף אליהם. הוא היה קצין משוחרר ממגלן, והיא ילדונת משוחררת בת 21, שקפצה על ההזדמנות לצאת לטייל קצת. הוא היה מעט מרוחק, בעוד שבין סוזנה וביני היה קליק מיידי.
הצטרפתי לקבוצה גדולה יותר של אנשים, מתלונן באזניהם פעמים מספר שאני מופתע בכלל לפגוש מטיילים על השביל, שכן ביומיים הראשונים לא ראיתי כמעט נפש חיה.
סוף הקיטוע הראשון לאותו יום היה בכפר הצ'רקסי העזוב, חושנייה. המקום היה עצום, ועמוס לעייפה במבני מגורים, עשויים אבן בזלת שחורה, שהיו למשכנם של אלו שאינם עוד, לאחר הכיבוש בשנת 67.
את הלילה סיימנו בסוף מקטע נוסף, אשר ברובו התהלך מעל שדות קוצים עצומים, על סוללת עפר, ולמזרחה נחל הזורם לאיטו. בחרבת פרג' נדהמנו מהבתים המעוצבים שנותרו בשטח, וגם נהנינו לחצות נהר גדול, מלא בירוקת מגעילה. זה לא מנע מעמית לקפוץ ראש היישר פנימה.
עמית ואני, האאוטסיידרים, הקמנו מאהלינו בצמוד לקבוצה, ואף ישבנו עמם על המחצלות שפרשו על הכביש, ושהיה צריך לקפל כל פעם שרכב עבר במקום שכוח אל שכזה, לארוחת ערב של מרק חריף במקצת וקוסקוס. בסוף הארוחה הוצאה שתייה חריפה, וכמובן שג'וינטים הועברו מפה לפה כמו במעגל אינדיאני. החבר'ה החליטו לפתוח במסיבת טבע קטנטנה.
תהיתי לעצמי האם עליי להצטרף, עוד אני מתנדנד על כסא הנדנדה שבתצפית. הבטתי לשמיים ודיברתי אל אמא. בכל פעם, אני נזכר בדבריו של סבא: "אני לא צריך לעלות לקבר, בשביל לזכור את ריני. זו סתם חתיכת אבן". וכשאני חופשי כל כך, נהנה מן הרגע בטבע, זהו הזמן המתאים לי ביותר לשתף אותה במסעי.
לא, החלטתי. היה לי יום נוסף של 30 ק"מ, ורציתי לישון. כהרגלי, מצאתי את עצמי מודע לעצמי יתר על המידה, ובחרתי לברוח אל עוד לילה ארוך של 10 שעות שינה. אפילו התינוקת, שיצאה לשביל הגולן עם אמה, נשארה למסיבה.
היה זה היום הרביעי למסע. אוסמה, בחור דרוזי שיצא לי להכיר טוב יותר לקראת הערב של היום הקודם, עמית ואני יצאנו יחסית מאוחר למסלול, לאחר שהקבוצה שחיכינו לה החליטה לצאת עם רכב לסיבוב מעיינות באיזור. בשקט חצינו עוד שדה זהוב וקוצני, שרק בזכות הכישורים שרכשתי כנווט בצבא, הצלחתי לזהות בתוכו את סימון הדרך. תחת שמש קופחת פנינו מהשביל אל מעיין, או בריכת קצינים סורים נוספת, מלאה במים עד גובה החזה. עשרות הצפרדעים הירוקות ברחו מאיתנו כאשר קפצנו פנימה בהתרגשות, עוד אני תוהה האם בכלל יש צפרדעים רעילות בארץ.
לפני כן, עוד עצרנו באתר ארכיאולוגי מעניין, דומה במסתריותו לרבים שכמותו בעולם. הוא נקרא "סטונהייג' הישראלי" בפי הטיילנים, שכן הוא נראה כמו מתחם פולחן כלשהו, גדול מאד בקוטרו, עשוי אלפי אבנים גדולות המסודרות במעגלים המקיפים זה את זה. במרכזו היה חדר קטן, אליו נדחסנו, כדי
לברוח מעט מן השמש והברחשים המטמטמים, אך גם לתהות מה לעזאזל הלך שם.
דילגנו ממאגר למאגר, רק עוצרים לקצת קפה שחור או סנדוויץ' עם נקניק משומר וחרדל. כשעלינו על מאגר סמך, הרוח הייתה חזקה מאד. הרגשנו שאילולא התיקים הכבדים, היו מתעופפים היישר אל תוך המים. עמית תאר איך היה מקים שם, מפריח את השממה ממש, אתר נופש, לשפתו של המאגר. אם אנחנו נהנים מהמקום בהליכה מאומצת, כניראה שיהיה נחמד גם לשבת ולטבול ללא התרמיל. אולי אפילו לזלול איזה המבורגר.
השביל שובר מן המאגר חזק מערבה, אל תוך נחל סמך. בתחילתו ישנן בריכות מים עמוקות, ממש אגמונים קטנטנים. אמנם תמיד מגעיל אותי לחשוב מה מחכה לי מתחת לפני המים, אבל זה לא מנע מאיתנו להתקלח בתוך אחת מהן. אפילו אוסמה, שלאורך כל הדרך הפגין ידע רב כל כך בשלל הנושאים אשר עלו בשיחה, אך עם זאת טען שאינו יודע לשחות - קפץ פנימה.
בשלב זה כפות הרגליים כבר כאבו ודאבו נורא. היווצרות שלפוחיות בכל מיני נקודות חיכוך עם הנעל, על אף הגרב העבה, גרמו לי בצורה לא ראציונלית במיוחד, ללכת עקום - כדי להפחית את החיכוך. הדבר העמיס מאד על שרירים קטנים יותר בקרסוליים, מה שהכאיב עוד יותר.
אחת מתופעות הטבע המגניבות ביותר ברמת הגולן, היא התחרצות הנחלים, הזורמים ממזרח למערב. כשנכנסו לתוואי הנחל, הוא לא היה יותר משיפוע קל בקרקע. כמה מאות מטרים לאחר מכן, הוא כבר נפתח לוואדי מחורץ ביותר, שמימיו, אילו היה נולד בפטגוניה - היו דוהרים כמו סוסים למילות קסם אלפיות.
במפגש השביל עם הנחל, מצאנו גומה קטנה בקני הסוף, בה עצרנו לשכשך את רגילנו. אוסמה נרדם, אך עמית ואני ישבנו כל אחד בנפרש לקרוא קצת. כמובן שלפני עוד בחנתי בסקרנות את מעלה הנחל, אך זה היה חסום על ידי הסבך. עמית קרא על חולה האספרגר הרודף אחרי רוזי, ואני - על כיבוש הבופור על ידי חיילי הסיירת.
כשהמשכנו, ראינו שלט המאתר כיצד בנות האולפנה מהיישוב "נטור" שבמעלה השלוחה ממזרח, פרצו את הדרך גם בתוך הנחל. הוא מתכנס לבריכה נהדרת, מתחת לגשר הסורי העתיק שחולף מעליו. לאוסמה חיכתה ארוחת ערב בחניון הלילה, אך לעמית ולי כבר אזל רוב המזון. שאלנו זוג נערים מקומיים אם קיימת מכולת ביישוב, ועד מתי היא פתוחה. הם ענו שסופר דידי נסגר ב1900. הבטנו בשעונים - השעה הייתה 1800. היינו בתחתית הנחל, ורגילנו כואבות. הסתכלתי על עמית, והוא הביט בי חזרה. "הולכים על זה!", הכרזתי, ופתחתי בהליכה כל כך מהירה, ששמעון סיסו עוד היה גאה בי. זו הייתה עלייה אכזרית, שמטפסת לאורך שני קילומטרים וחצי במעלה ההר. באמצע הדרך, נמצא המחנה. הנחנו שם את התיקים, והתחלנו פשוט לרוץ אל עבר היישוב. הרגשתי שאני חוזר אל הימים הרחוקים ממני כמעט בעשור. אל המכולת הגענו 10 דקות לפני הסגירה, מיוזעים ומתנשפים - אך עמדנו במשימה. מזמן לא חשתי הרגשת סיפוק שכזו, של תגמול על עבודה קשה.
כשהתעוררנו מהמנוחה בכוך הנהר, עמית אמר שהוא חלם על כך שהערב נאכל פסטה ברוטב עגניות. ואת זה, הרווחנו ביושר. זו הייתה ארוחה כל כך הרבה יותר מספקת מעוד סנדוויץ' עבש. עמית התפנק גם באיזה משקה בריאותי. אני התרפקתי על קצת קולה קרה.
בבוקר שלמחרת ירדנו בחזרה אל הנחל, בדרך ארוכה וכואבת. העמדנו קפה שחור על הגז במי הנחל, וכשכבר נעלנו מחדש את נעליי ההרים והרמנו את המטען על גבינו, גילינו שאנחנו פשוט מדלגים מבריכה לבריכה. היה זה חיבור הנחלים סמך ואל על, והמים היו כל כך נעימים - כך שלא עברה דקה מאז חזרנו לצעוד, וכבר נכנסו להשתכשך בעוד בריכה קרירה וצוננת.
או אז, חיכתה לנו עליה אמיתית. אבל אני תמיד אעדיף עליות על ירידות - בעזרת מקלות ההליכה זו כמעט כמו הליכה במישור, והרגליים לא נמרחות על הקרקע, על היבלות, כבירידה. צלע ההר שפעה בנחלים זורמים, ואת ההפסקה האמיתית עשינו בצילו של עץ גדול, עם נוף חדש לחלוטין.
לאחר ששעה שלמה חיפשנו את השביל בתוך הסבך הקוצני, גם באמצעות האפליקציה של עמוד ענן, שהראתה כאילו ממש עמדנו עליו - מצאנו את עצמינו הולכים על דרך נוף יפהפייה, ההולכת לצד הגדה המזרחית של הכינרת. הראות הטיבה עמנו לאורך כל השבוע, והמקום נראה כאילו נלקח מתוך גלויה בטיול בשוויץ.
באופק ראינו עשן מיתמר, וכשהתקרבנו כבר ממש אחזה בשדות הקוצים שריפה גדולה, שהתפשטה בקצב מסחרר. מיד אחרי שעברנו על פניה, הלהבות כבר הגיעו על השביל. הייתי מאד מופתע לראות עד כמה יעילה היא האש בלכלות את מה שמסביבה. עמית הקצין התקשר למכבאי האש, שהיום משתמשים באפליקציה יעילה למדיי, בה אפשר להראות דרך מצלמת הטלפון שידור חיי ממוקד השריפה ולשלוח מיקום אישי. הכבאיות כבר היו בדרכן.
סוף הקיטוע הוא בחניון של גבעת-יואב, שם חיכה כבר רע, האחראי על קבוצת המטיילים, עם הקארוון. במקום כבר הקים מחצלות, מקום למדורה - ואף הזמין גזלן מקומי, שימכור לנו, הנכים מעט, באגטים טריים עם שניצל או שקשוקה.
עמית ואני החלטנו לא לחכות, אלא להמשיך עוד בשביל, כדי לסיים את היום באמפי-גולן, ובכדי שהיום האחרון למסע יהיה קצר יותר.
הדרך צנחה אל עוד נחל מחורץ ביותר, מתחת ליישוב אופק. בסוף טיפוס ארוך נוסף, מצאנו את מקומינו מתחת לחורשת אורן בתוך האמפי. היה זה הלילה האחרון. התרגשתי לראות את "שביל גולני", המסומן במקומות היפים ביותר בגולן. הוא אמנם לא מוכר כמעט, ובטח שלא מתוייר, אבל לדעתי תוואיו יפה יותר אף מזה של שביל ישראל. בכל פעם שאפגוש בו, אחוש מעט גאווה, להיות אחד מהמסמנים הראשונים שלו.
היום האחרון התחיל מוקדם. בסביבות שבע בבוקר כבר התחלנו בירידה אל נחל מיצר. האוויר בנחל עמד, והיה חם ביותר. לעיתים יכולנו לשמוע את פכפוך המים בזרימתם. כשהרגליים כואבות כל כך, נהנים פחות מהדרך, לצערי.
העלייה מנחל מיצר בחזרה לרמה, תזכר לימים כאחת הקשות שעשיתי. גם לונלי-פלג יעיד שבועיים לאחר מכן את אותו הדבר.
היא הייתה כל כך תלולה, וכל כך ארוכה, עד שבשלב מסויים כבר לא האמנתי שנראה את הסוף. בכל פעם השיפוע רק התמתן במעט, כך שיכולנו לראות את סופו של קיטוע, ובכל פעם התאכזבנו מחדש. אך עמית ואני לא עצרנו, אפילו לא לרגע, כדי לנשום. פשוט דהרנו במעלה העלייה, עד לסופה. כשראינו ששם אין שום מקום מוצל לעצור בו, המשכנו. לבסוף, התמוטטנו על זוג כסאות פלסטיק באיזה מתקן חקלאי, שם יכולנו למלא מים ולזלול עוגיות, לצד הכלבים המוזרים, שכל אחד היה נכה בדרכו שלו. אחד רץ מבלי להזיז רגל אחת, השני הביט בנו בעיניים מפגרות עוד יותר משל כלב רגיל, והשלישי? מסכן, הלשון שלו פשוט התנדנדה מחוץ לפיו, כאילו הייתה בשר מת.
סוף השביל עובר בעוד דרך נוף יפה. הרגליים כבר כל כך כאבו, שבקושי הצלחתי לגרום לעצמי ליהנות מהדרך. אמנם, זה היה מעניין לחלוף בין שדות פטרוזיליה, ואנו כל אחד מדמיין את המאכל האהוב עליו.
עין תאופיק הוא פארק חמוד, ובו מעיין קטן, שנבנה כנחל. כל כך התרגשנו לסיים, ועוד יותר נהנו לקבל טרמפ עד ליישוב צמח. שם, בעמק מתחת, מביטים על המסלול הארוך שעברנו בשבוע האחרון, פרצנו למתחם הנטוש, וזה נראה כאילו נלקח מסרט של אסקימו לימון בשנות ה50, הנושק למי הכינרת, שעלו מאד בשנה האחרונה. במקום היה מזנון, מסעדה, פינת משחקים ואפילו מגלשות מים - אך הייתה זו לעיר רפאים. וחבל - בהחלט היה נחמד אילו במקום הייתה קצת מוזיקת רקע של הביץ' בויז, נקנקיות בלחמניות וקצת (אם לא הרבה) בחורות בביקיני.
במים כבר היו ילדודס מתיכון מקומי, שהגיעו בכדי לצוף באבובים על פני המים בחוף שקט, לאחר מבחן מתכונת בבית הספר. עמית ואני, כששמענו אותם משוחחים על כך, הרגשנו מעט זקנים. המים היו כל כך נעימים למגע, ואילו לא רציתי פשוט להתמוטט לתוך המיטה שלי כבר, אולי היינו נשארים שם אף יותר. וכמו בכל סרט אמריקאי על החוף, הלכנו להתפנק לנו בסוף הטיול עם המבורגר כפול ב"בורגר סאלון". חד משמעית עדיף על חלה מתפרקת עם נקניק משומר, שירוד לצד הג'וקים את המתקפה הגרעינית האיראנית.
אני מאד אוהב את הנוף שסובב את הכינרת. הנופים של אבני הבזלת, הצמחייה העבה, היישובים הקטנים והשמש השוטפת את העמק - כולם משרים עליי הרגשה של נופש. ואמנם זה היה מסע מפרך, אבל מבחינתי - הוא לא היה פחות מזה. חלום שהתגשם.
מקווה שאחזור לשם בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
