Comes great responsibility

כמו שהגיח, ככה חלף. בראשון בבוקר התיישבנו כולנו, נרגשים, למבחן האחרון של מועדי א', במבנה נתונים. מראש ידענו שהולכים להכשיל אותנו היכן שאפשר, ושהחומר הוא אינו אלא נפנופי ידיים, כאילו היינו נשים על המזח, עוד אנשיהן עוזבים על גבי הספינות אל המרחק. אין לי מושג אם הצלחתי בו או לא, אבל הדרך אל הסוף מלאה בפיתולים. ופיתויים- את אחר הצהריים העברנו בלמידת משפטים למבחן הקרב באינפי, אבל בערב החלטנו לצאת. אני לחצתי לצאת. לכל אחד התקשרתי אישית- ודרשתי שיגיעו.

התאספנו כולנו, טיפין טיפין בפאב האירי בשוק שבלב העיר. השעה עוד מוקדמת, הרוכלים עוד זועקים את מרכולתם, והשולחנות ריקים הם מאדם. אז התיישבנו, וכל אחד התכבד בכוס גדולה של בירה. ש' לקח את הגינס, "והרי זהו פאב אירי, לא?" ש' השני דווקא בחר שליש ווינשטפן, ואני נזכרתי שמכל המגעילות, הכי פחות נדחיתי מהסטלה. ריכלנו על המלצרית. היא הייתה גבוהה ובלונדינית, מעט שופעת באיזור האגן, אבל עם פנים עשויות קרח. פול', המלצרית השנייה, הייתה דווקא קופצנית ומחוייכת, ושניר, שהצטרף מעט אחרי- והזמין לעצמו כמעט חבית של גינס- הכיר אותה, ובזכותו אף דחפה לנו צ'ייסרים של טקילה אל השולחן, ככה- על חשבון הבית. אני ידוע ביכולותיי הגרמניות לאבד את זה, ועל בטן ריקה עוד מהבוקר, דחפתי לגרוני את הבירה במהירות, והורדתי לא רק את הצ'ייסר המיועד לי, אלא גם של ש', שמיהר לחזור לעבודה. ראשי החל להסתובב במהירות, כמו שאני אוהב. ברקע נשמעו צלילי הרגטון. ע' בקושי הספיקה להתיישב, לאחר שהגיעה מסקר דירות בשכונת רחביה- וכבר לקחתי את ידה, פיניתי כמה שולחנות סוררים מדרכינו, והתחלנו לקרוע את הרחבה. כשאני ביולוגיה חישובית הצטרפו גם הם, פניתי אל י'. בדיעבד ע' תספר ששותפתה לחדר במעונות היא לא פחות מרקדנית ריקודים סלונים כבר שנים, כאילו הייתה דניס עם ההשכלה כג'זיסטית. במהירות קולחת, רקדנו והסתובבנו, ונהניתי כל כך. חיוך אדיר היה מרוח על פניי, ואף נהניתי מכל המצלמות שנשפלו מן העוברים ושבים, אשר ממש עצרו מענייניהם ונעצו בנו מבטים, ומזוגות העיניים הנשיות אשר סקרו אותי ללא בושה.

כשאחרון שירי הרגטון הגיע על סיומו, נשענה שירה המלצרית הבלונדינית על מעקה העץ, ושאלה אותי: "תגיד, אתה רקדן במקרה?"- ואני, המוחמא, חייכתי אליה בשלילה, וליוויתי את ש' עד לקצה הרחוב, בדרכו בחזרה אל המכונית, והעבודה. כשחזרתי, ניגשתי אליה אני, בלי שום מחסומים, ופתחתי בשיחה. שימי כעס עליי אחר כך שלא שאלתי כדבר ראשון את שמה. אבל היה צריך להסיר את הקרח הזה מפניה איכשהו, ואפילו הזמנה לסיבוב על הרחבה לא הזיז אותה ממקומה.

את הערב סיימנו בפיצה פלורה, כשמעל לבצק הדק וקרעי הגבינה נפרסו חתיכות של בטטה מתוקה.

רק חבל שסיפרו לי אחר כך, שגם א' הגיעה לחגוג בשוק. התאפקתי כל כך שלא לשאול אם היא הייתה שם איתו. תחילה אפילו כעסתי על עצמי שנכנעתי לש', שרצה כבר לחזור לקראת חצות, ולא נשארתי. אבל הזכרתי לעצמי שאנחנו בכלל לא מדברים, נמנעים זה מזו- ואולי מוטב שהלכתי.

יום למחרת המבחן במבנה נתונים- התחיל סימסטר הקיץ. שפת תכנות C היא כל כך מורכבת, יחסית ליפהפיות שהתעסקנו איתן עד כה, והרי במקביל ישנה חזרה בלתי מתפשרת על משפטים והוכחות, ופתירת תרגילים והשאפת טורים ואינטגרלים אל האינסוף, לקראת המבחן החוזר באינפי. מהקודם יצאתי בתחושה שה100 אצלי בכיס. בדיעבד חטפתי את ה73 האלו כסטירה לפנים. אבל הם לא יודעים עם מי הם התעסקו, חביבי- הם לא יודעים.

אני וע' ישבנו שעות, מן הבקרים ועד הלילות, פותרים ומדסקסים במרץ. את א' השתדלתי כמה שאפשר להשאיר מחוץ לדלתות האודיטוריום. את ההפסקות העברנו עם משחקי הכס, וכוסות גדולות של גלידת שוקולד עם פאדג' בראוניז. עד שערב אחד, לאחר שהחלטנו לקחת הפסקה, ולצאת לאכול בפיצה שבשוק- הפעם עם זייתים וגבינת פרמז'ן כתוספת- היא חזרה בחזרה- ואני החלטתי להישאר. את כל הסמטאות אני מכיר כבר משיטוטי עם האקסית, ומצאתי לעצמי סמטה עשויה אבן ירושלמית, שבקצה נראה גן חשוך, וחציתי דרכה. נכנסתי אל הגינות הפנימיות של שכונת נחלאות, וכל כאב שאחז בליבי עד כה מגעגוע, כאילו התאדה, ולו לרגע. בתים קטנים ויפים כל כך, ומרפסות אירופאיות. שקט, וסדר, וריח של היסטוריה. ומחלון בית ניבטת משפחה, והנה שוב ההיא חוזרת לתהות, ואותה אמקם במקום אם המשפחה, ואותי מחזיק את התינוק, ישוב על הכסא שבמטבח.

יצאתי בסמטה בה אז עלעלה בערימת שמלות יד שנייה, תוך שהיא מתארת בפניי את תהליך גיאול הכלים לקראת הפסח. אילו רק ידעה מה מרוואה מטייבה ידעה לעשות בשעות מספר.

לבסוף מצאתי את עצמי בשמואל הנגיד, מטפס אל הקומה השישית, ופותח דלת ברזל, ובה חלון זכוכית שבור.

על מזרונים ומחצלות ישבו אנשים, ובמרכזם היה גבר בולנדיני, שיערו אסוף בקוקו, שרירי גופו ניבטים אף מתוך החשיכה, ועיניו מצומצמות. רועי, המא"גיסט ממחלקה 3, בדיוק חזר בפתאומיות מטיולו הגדול, וכעת הגיע לביקור בירושלים. ואני, מאז הפרידה, רק מנסה להרחיב ולהגדיל את מעגל חבריי- ולכן לא פספסתי את ההזדמנות לקפוץ לבקר. סיפורו היה עולה על כל דמיון:

לאחר השנה הראשונה בתואר הנדסת פלסטיק בשנקר שבתל אביב, בחר לדחות את שאר התואר לעתיד הרחוק, ויצא עם משפחתו לברזיל, לחגוג עם בן דודו את יום נישואיו. שלושה שבועות טיילה משפחת גולד בברזיל, ואף זכו להגיע לפאתי האמזונס, הייכן שהסוואנה פוגשת בג'ונגל, וזכה לראות לא רק באנקונדות ענקיות, אלא גם ביגוארים המסתובבים חופשי.

לאחר מכן נפרד לשלום, ונסע לארה"ב, שם עבד בזכות הדרכון. מכשחסך מספיק כסף, רכז לעצמו ואן לבן, ובו התקין מטבח נשלף, מיטה ושאר תענוגות. היעד, היה לחצות את אמריקה המרכזית והלגיע עד לגואטמלה. כל כך הרבה חוויות, ואכן – "אתה בהחלט צודק, צ'רצ'," סיכם, "השוודיות הן באמת סקס מעולה. כל כך קלילות ופתוחות דעת."- ואף פגש בטל קידר, העורב שחצה את האמריקות כמעט ברגל, ואף הצטיין בגלישה בגלים הגבוהים, וזה למרות שחסר הוא בעין ימין, לאחר שאיבד את זו מפיצוץ הרימון באותו לילה ארוך לפני 3 שנים בש'געייה. אני בעצמי פגשתי אותו במדבר סן פדרו דה אטקמה, לפני יותר משנה.

לאחר חודשים מספר, החליט שהגיע הזמן לחזור לעולם המערבי, והחל לטפס בחזרה לארצות הברית.

מכשהגיעה לגבול הדרומי של מקסיקו, עמד הוא בפני מסע בן יומיים בדרך למקסיקו-סיטי, עיר הבירה. בדרך, החל הג'יפיאס של גוגל לעשות צרות, וכמו ישראלי טוב- נקלע ל"כפר ערבי".

"האנשים הסתכלו עלינו, ונעצו מבטים", סיפר. הכפר עצמו ישב בתוך עמק, ובכדי לחצותו היה עליהם לעלות ממנו בכביש אספלט, המתפתל כנחש. באחד הפיתולים, סיפר, לפתע ראה למולו שני גברים, ובנדנות לפרצופים, ובידיהם אקדחים. מיד לחץ רועי על הבלמים, וניסה להסתובב. אבל אלו הרימו את האקדחים שבידם, והחלו לירות. מכשראה שניסיון סביבו מהיר יעלה להם בנפילה מן הצוק, עצר רועי את הרכב, וכל יושביו הרימו ידיים. המקסיקנים פתחו את דלתות המכונית בעוצמה, והכו אותו בפרצופו. או אז, משכו אותו מן החגורה, והרכינו אותו על ברכיו, כשאקדח מוצמד לעורפו. בעיטות נשלחו אל פרצופו, וזה תאר שהרגיש בשלב מסויים שזהו הסוף. לבסוף החליטו השניים לעזוב, אך לא לפני שזה המאיים על רועי, הנמיך את האקדח מראשו, וירה לו ברגל. השניים ברחו, והשאירו את השלושה לבדם, בשום מקום. רועי מיהר לארגן לעצמו חוסם עורקים בעזרת החגורה, אך למזלו שום איבר חיוני לחיים לא נפגע, אלא רק רקמת השריר. חור הכניסה והיציאה היום סתומים בגוש דם שחור. הם יצאו משם בנס.

לאחר שעה קלה בה נהנו מהבריזה של הערב הירושלמי, הגיע הזמן ללכת. אני פניתי בחזרה אל השוק, הפעם לבדי, מחוזק ומעודד מהחוויה. כבר ימים שא' מטריפה אותי על דעתי, והיה נחמד לשכוח ממנה לעת עתה. עליתי על הרכבת הקלה, אך זו נתקעה בתחנה המרכזית, מבעיות במסילה. החלטתי להשאיר את הטלפון בכיסי, במחשבה שמי יודע אילו הזדמנויות יצוצו לפניי, כשאני איני מהופנט למסך המרצד.

"מנוחת הלוחם", תפס אותי לפתע אדם דתי, עוד אני נשען על המעקה, מהרהר במחשבותיי. דוד היה שמו, והיה ידידותי ביותר. אבל בקושי הספקתי לזרוק מילה, ומבלי להכירי כלל, החל לדבר לפתע אל אותם האנשים שחייהם מוגשים לפיהם ככפית של דבש, ואלו שעליהם להילחם בכל רגע נתון. כאילו ידע את אשר עובר עליי כבר חודשים, מבלי שאומר מילה. נהניתי מאד מהחברה לבחור, שמסך קצת ערק אל מי השתייה שלו, וסיפר שעובד בפנימייה לקליטת מהגרים, בעיקר מבריטניה.

עודדה אותי מאד הסיטואציה, להיקלע לשיחה קולחת עם אדם זר.

והרי כבר ימים שאיני ישן. בכל בוקר אותו הסיפור. השמש עוד לא עולה  מעל להרים, ואני מתעורר בההלה, וזיעה קרה על מצחי. מספיק שאחלום את פניה, שלא נדבר על גופה העצור בחצאית הדוקה- וכבר לא אוכל לחזור לישון. דקות ארוכות אתהפך בין הסדינים, ואז אקום ואתהלך בבית הריק. ליבי מתפוצץ בגעגוע וחוסר, וכל כך הרבה מילים שעוד לא נאמרו, וכניראה כבר לא ימצאו דרכן משפתיי אל אוזניה. ושום דבר לא נחלץ לעזרתי, כדי שאוכל להיאחז בו כנגד השברון הארור. אני מביט אל השמיים המתבהרים אט אט- ונושא תפילה קלה בליבי, שתחזור אליי, על אף שאיני מאמין בכך. אבל במצבי, אני נאחז בכל קרן מזבח אפשרית. כל כך הרבה נפילות ידעתי מאז אותו יום שישי שחור, ובאחת משיחותיי הארוכות עם ע', הסברתי לה:

אני רוצה את א' כי היא מיוחדת במינה. מלבד היותה יפהפייה בעיניי, וסקסית אף יותר ממלכת שבעת הממלכות- אופיה הוא שבוער בעצמותיי. היא חכמה מאד, אמיצה, וחסרת רסן. כשהיא רוצה דבר, היא לוקחת אותו. כשבראשה היצירתי צץ לו רעיון, היא מיישמת. לעולם לא דוחה, ותמיד עומדת בהחלטותיה. ועל אף היותה כה חזקה, כך גם מתוקה וילדותית. היא הכירה לי עולם חדש, בכזה עושר וחיוך, מבלי לפחד כמעט כלל- והציעה לי דבר שעוד לא הציעו לי מעולם. ואני הטיפש, לא רציתי לקחת, כי פחדתי ממנה מאד. פחדתי שלא תקבל את העובדה שמתחת לאגו שניבט מעיניי, תראה את הילד השברירי, שמחפש כל כך את תשומת הלב. חברות אמת. אף אחת מעולם לא הביטה בי כך. מהרגע הראשון שראתה אותי, הייתה מביטה בי בעיניים הירוקות-חומות שלה, פעורות הן, ומנידה בראשה כלא מאמינה. לאחר מכן הייתה מנסה להתרכז בעניינה, אך הייתה שבה ובוהה בי בפה פעור- זורקת מבט, ומיד מסלקת. כל כך אהבתי את העובדה שהייתי נאהב, אך פחדתי כל כך להיפתח בפניה. פן שאשאר חשוף לחלוטין, והיא תבחר שלא לאהוב את האדם הקרבי, יוצא הקרב מגע, שאוהב לטייל ולשחק במחשב. לקרוא ולדבר במילים יפות. זה שמלחמות וקרבות עקובים מדם מעוררים בו ריגוש כזה, הגובל ביצר מיני. את הילד המפוחד, שמגשש דרכו בעולם, כמעט לבדו- כי עד לא מזמן, לא הצליח לשמר אף חברות אמת. אך היא ציפתה לבן זוג נורמלי, כזה שידע להחזיר לה אהבה, ולא נלחמה להאיר את עיניי. ומאז גם לא נלחמה לנסות.

ומכאן הכאב הגדול. סוף סוף היה בידיי דבר שעוד לא הכרתי, כל מה שרציתי- וטרקתי לעצמי את הדלת על הזרת. וגם אם אמשיך לספר לעצמי אודות אלפי השיעורים שלמדתי, המסקנות שהסקתי בדם, הם אינם שווים דבר, אם היא לא נותנת לי הזדמנות להוכיח לה שטענותיה שאני חילוני, אדיש, ילדותי ("הקשר בנינו הוא כשל נערים בתיכון. אין בנו שום אינטימיות אינטילגינטית") ולא מתפשר- הן כל כך שגויות. שאני אדם אחר, מהקוף שעמד למולה. אבל זהו קרב אבוד, והיא וויתרה מזמן.

והדבר היחידי שיש לי להיאחז בו בכאב הנורא, הוא הידיעה שהיא לא נלחמת עליי בחזרה. שהיא כניראה לא אוהבת אותי מספיק, בשביל להתגבר על הרצון הטיפשי הזה להמשיך הלאה, גם אם היא כואבת אותי מאד בחזרה. אחרת, כמו בכל פעם שאראה בפניה, אתמלא בכאב כה גדול, על כך שסוף סוף יכולתי לדעת אהבה אמיתית מהי, ואכזבתי את כולם- כמו בפחד הגדול שלי, כשדמיינתי את חיי נישואיי כילד.

אז הזכרתי לעצמי את הוינסטון שהיה מצטיין הנשיא. שזכה בתואר, כי לאחר שאיבד את אמו, ובכה המון מול אורות עזה הליליים, מתחבא מאחורי הזאבים שבמוצב- בחרתי לקחת את עצמי בידיי, ולהיות אדם טוב יותר. לוחם טוב יותר. והכושר הגופני שלי נסק אל על, והסמכויות על כתפיי גדלו, ולכל התנדבות או משימה עמדתי ראשון, וכעסתי על עצמי כשלא. והבטחתי לעצמי שגם הפעם אתעלה על עצמי. אעשה את עצמי גאה. אהיה טוב יותר ממה שאני מכיר. ואז, אהיה ראוי לאהבתה של בחורה נוספת, מדהימה היא לא פחות מא', על אף שכרגע אני שבוי בקסמיה- ולא מצליח להכיר בעובדה שקיים לה תחליף. והרי מי עוד תבונן בי בעיניים שכאלו, מחביאות הן מאחוריהן כל כך הרבה- כל כך הרבה שהייתי רוצה להיות בעצמי?

אז אנחנו לא מדברים יותר. וגם כשתשב שתי שורות מעליי באולם ההרצאות, אתשדל שלא להגניב מבט, אלא רק מדיי פעם, כדי לבחון את הפס הבולנדיני שגולש ממצחה, ואת העיניים היפות המסתתרות מאחורי המשקפיים. והיא ניראת מאושרת, ויפה, וסקסית, וכל כך שלמה בחלקה. ע' טוענת שזה כך כי היא נלחמת על אושרה- ואני לא. אבל א' מגיעה כניראה ממקום חזק הרבה יותר משלי, ועצם העובדה שאני מרים את עצמי כל פעם מחדש, ונלחם בשני מועדי ב', קורס קיץ, מעבר דירה ולב מרוסק- בו זמנית- וול, לא מגיעה לי עוד איזו מדליה?

נ.ב: התעוררתי היום בבוקר, והחלטתי שהגיע הזמן לפתוח דף חדש עם העולם. להבין שהיה זה עוד פרק בחיים, שהסתיים. אבל בשביל זה, אני צריך לקבל על עצמי את העובדה שאני לבד. יש לי את היכולת ללכת להשתולל קצת מהצד, אם ארצה, אבל כרגע- אני יוצא למסע נוסף. להבין שמה שהיה ביני לבינה נגמר. כן, הרבה מאד בגללי. אבל גם הרבה בגללה. אני מוצא את עצמי לאחרונה נודד רבות במחשבותיי אל חוף זיקים, יושב שוב סביב המדורה הגדולה שהחבר'ה הכינו, בזולה המגניבה שנבנתה לרגל ההתכנסות הכמעט שנתית של הצוות מהצבא. אז מכרתי להם בהתרגשות את א'. את העובדה שאני יוצא עם דוגמנית שוודית, שגם רוקדת על עמוד. לרגע לא חשבתי שילהיב אותם לשמוע עד כמה היא מיוחדת בעיניי. אז זרקתי את הפרטים היבשים. את סיפורי הסקס הסוערים. ובכל פעם שנדדתי לשם במחשבותיי, כאבתי מעט את העובדה שכעת אצטרך לספר שלא הצלחתי לשמר את הקשר עם השוודית היפהפייה. אבל כשסיפרתי לעצמי את כל זה היום, מול המראה, והשיער שלי עדיין קופצני כמו של התינוק של במבה- הבנתי שהם יקבלו אותי גם בלעדיה. אני אקבל את עצמי בלעדיה, אם אבחר בדרך שטובה לי. זה מדהים שהכתובת כל הזמן על הקיר, ואני עדיין לא לומד- אם מדברים עם הפחדים, מתמודדים עמם, ממש נותנים להם גוף ממשי במילים- אז אפשר לנצח אותם כהרקולס הכורת ראשיה של ההידרה.

אזכור לעצמי את זה, כשארד אל המצולות באוקטובר- בקורס הצלילה באילת.