"כולם אומרים שהשפלת אותי. שאני רק עוד איזו אחת שסימנת עליה וי..." אמרה והשפילה את מבטה.

ביום ראשון, מוקדם על הבוקר, מיד אחרי פק"ל הכוח היומי, נפגשתי עם א'. ביום האתמול, עוד אני סוחט אל הסמרטוט מן הרצפה שנותרה מוצפת כבריכה ציבורית מהמעבר של נ' מהדירה, היא שלחה לי הודעה. היא ביקשה לשתף אותי עד כמה היא מתגעגעת, וכמה היא מכורה לכל כולי, ורצתה להשקיט את נפשה, בתהיה מה אני חושב עליה בחזרה.

במוצאי שבת, הגעתי לשעת ערב מאוחרת לירושלים. תכננתי לזרוק את כל האוכל והתיקים על המיטה, להתלבש ולצאת לרוץ, אבל כשהגעתי- חיכתה לי הפתעה. לא, לא נערות עלמות חמודה שתחכה בפוזיציה שיתאר סרג'ו קונסטנסה, אלא שלולית גדולה ומצחינה של מים, שנטפה במשך כל סוף השבוע, כאשר המובליםי שכחו לסגור את הברז, לאחר שניתקו את מכונת הכביסה. בדירה אין פתח ניקוז, והיה עליי לסחוט מגבת אחר מגבת- ואיך תיארה את זה שולמית, המנחה במונחה עצמים? כמו ניגר. אבל דירת השיכון שלנו כבר מעלה עובש, מחוסר איכפתיות של כלל יושבי הדירה- ובזמן שכל אחד מקפיד על איכות חייו במעורתו הוא, המרחב הציבורי הפך למחנה צבאי. תהיתי לעצמי, עוד אני סוחט את המים השחורים אל דלי, איך אנהג אם היא תיצור איתי קשר, עוד פעם? החוזק האדיר שהיה בחזי ידע היטב שעליי להגיד לה שתסתום, ושאם היא רוצה להמשיך לכאוב אותי מבלי להיות איתי- וול, לא רוצה שזו תהיה בעיה שלי.

אך לבסוף יצאתי. אופוריה אדירה פעמה בעורקיי, אחרי כל כך הרבה זמן, והחלטתי להוציא את עצמי לסיבוב. רצתי מבית הכרם אל התחנה המרכזית, וטיפסתי על גשר המיתרים. היא לא חיכתה לי על רציף הרכבת. משם המשכתי לאורך המסילה, אבל לא עד השוק, אלא ירדתי בגן סאקר, ומשם אל עמק המצלבה. בגן שיחקו נערים ברובי לייזר, ובכלל- כל כך נהניתי להיות בין בני אדם. כל אדם הוא עולם ומלואו, ונהניתי לי מן המחשבה, עוד אני דוהר במורד הדשא הסינטטי עליו שיחקו קבוצות כדורגל, ואוהדים חרדים ישבו ביציע, שאנו כמו מולקולות גז. סיפורינו נשזרים זה בזה לחלקיק השנייה, ומתנתקים להם כשם חברו.

וכשחזרתי, עמדתי לבשל. כשניגשתי לקחת את חבילת הפסטה מן הסליק שבחדר, ראיתי ששיחה לא נענתה מ"קרואלה דוויל", כיאה לכינוי האקטואלי. זה הצחיק אותי יותר מ"ירדן מדמ''ח". היא כתבה לי, וטענה שזה בסדר שלא אענה. עבר עליה סופ"ש 'מטלטל' (אילו רק ידעה מה עבר עליי בשישי), והיא לא רוצה להיות איתי במלחמה. היא רוצה שאבין שלא עשתה דבר מתוך רוע. שהיא חוזרת וקוראת בהודעות השיחות שלנו, כאילו היו סם אל הוריד, ומנתחת כל מילה, כאילו הייתה שירה. היא ביקשה שאזכור שאני 'בלב שלה'. שיקוי הפליקס פיליציס עוד לא איבד מהשפעתו, וכתבתי לה בקור רוח שעדיף שניפגש ונדבר, ולא ננסה לדסקס את כל זה בעולם הוירטואלי.

אז במקום ללמוד למבחן, מצאתי את עצמי מתהלך הלוך ושוב בדירה הריקה, שקוע במחשבות. גוללתי בראשי את השיחה הצפוייה לי, וניסיתי להתכונן. לא רציתי להגיד שטויות. כל כך הרבה דברים עוד לא אמרתי, אלא רק לקיר האבן. רציתי לבקש ממנה שתפסיק. שתפסיק להגיד לי שאני בלב שלה. היא לא יכולה להמשיך לומר לי את זה, אבל אז להתעלם ממני ולדחות אותי פעם אחר פעם. זה לא הגיוני.

ובאותו בוקר, מצאנו מקומינו על הדשא. השמש הייתה עוד מזרחית, והטילה צל גדול על שדרת העצים. מיהרתי להחליף בגדים, וחיכיתי לה באחת הפינות. כשהגיעה, הדהימה אותי בשמלת בורדו קצרה, שגנבה בכלל מאחותה הקטנה. זנחתי את תיקי מכתפי, ונצמדתי אליה בחיבוק ארוך. ארוך מאד. ידינו נעו על גב האחר, ומיאנו לעזוב. ריח הבושם שנידף מצווארה שטף את כולי. השתדלתי לעצור את עצמי מלרעוד.

שאלתי אותה לשלומה, ולאחר מכן סיפרתי לה את שלי. מבטי היה עמוק בעיני הטורקיז-חום האלו, שמסתירות כל כך הרבה. היא סיפרה לי על החברים. היא סיפרה לי על האימונים. אפילו השוויצה בכמה סימנים כחולים. היא לא נרתעה כאשר שלחתי אצבעותיי לחוש בהם. היא לא נרתעה כאשר אלו שלי נשזרו בשלה. היא לא נרתעה, כאשר אפי הוצמד לשלה, שיערה גולש גם מעליי, וריח השמפו חודר לעורקים.

כל כך הרבה עמד שם בינינו, ביקש להתפוצץ ליקום חדש משלנו – אבל היא חזרה אחורנית. "אלוהים, אני עדיין מאוהבת בך" סיננה אל הדשא. היא ביקשה שניתן לזמן לעשות את שלו. שניתן לקיץ להמיס את האהבה, ולהניח לנחלי האכזב של הארץ לשטוף אותה הרחק. אם עדיין נרגיש ככה, נחזור. אבל היא לא רוצה. היא רוצה להפסיק לאהוב. הצעתי לה את עצמי על מגש של כסף, צלוי עם תפוח בפה. כל כך רציתי להכיל אותה. את כל עולמה. "אבל אתה חילוני..." סיננה בעצב. היא לא תיתן לי את ההזדמנות.

רציתי לומר לה שאני לא מוכן לחכות. שאני לא אחכה. אבל בתוכי ידעתי שאין טעם. ניתן לזמן לעשות את שלו, ואולי באמת היא תישכח מליבי. אבל אין טעם במלחמת האגו הזאת. כבר בשישי הבנתי שעליי לזנוח את דרכיי המיושנות, ולהיות אני עצמי. ואני עלם מאוהב. שבוי מלחמה.

מאז לא שמעתי ממנה.

אז נסעתי לש'. ביתו התרוקן מהורים, וחשבנו שיהיה עדיף ללמוד במקום אחר ממרתפיו של הפורפסור לשיקויים. באורח פלא, גיליתי שלשמוע את הפסקול של משחקי הכס וללמוד מתמטיקה, זה שילוב מנצח, כמו בשר ללחם, כמו שאכלנו למול ה"רץ במבוך" בארוחת הצהריים, שלמי שאוהב סרטי שריטה ופסיכולוגיה מעוותת, בהחלט ממולץ. אז בערב הרשינו לעצמינו לצאת לרוץ.

כבר שנה ארוכה שש' מתאר באזניי את שביל הבטחון של מעלה אדומים. אני יכול להישבע, שנעמי שמר כתבה על אוויר הרים צלול כיין, כשישבה על מפרסת קטנה במושבה הניבנית בין הר הבית למדבר יהודה. השמש שטפה את ההרים בצבעי השקיעה, ובריזה קלה ליטפה את הפנים. והמוזיקה מתנגת באזניים, ומוצאת כוח בתוכי לזנק קדימה, להתגלגל בירידות ולדהור בעליות. דוד סיפר על אהבתו ליהונתן. אני מסתפק כרגע בפיסת מדבר משלי. א' סיפרה שהיא אינה נהנית כך מנוף. היא מתגעגעת לאנשים. לבני זוג, לחברים, לפרצופים ישנים. אבל אני, שכל כך רציתי לטעום מן הגעגוע שלה, בורח אל ההרים. הם לא מפנים לי גבם. להפך, הם קוראים לי, מחכים לפתוח בסיפורים אין קץ אודות עדרי העזים אשר מהלכים במדרונות. עוצמה של ממש מילאה אותי, וכשסיימתי לטפס במעלה ההר האחרון, עצרתי לצידה של חורשה, לבדי- ונשמתי את העולם לתוכי. ביקשתי מעצמי שאזכור שאין אחר יחייה את חיי מלבדי. ואסור לי להביט בחיי האחרים, ולחפש את אושרי באושרם. אני אלחם במבחנים הקרובים עד זוב דם, לא אצטער על סימסטר הקיץ שמתחיל בעוד שבוע, אלמד לנגן על גיטרה וארד למדבר.

את האמת- מאד הייתי רוצה לבלות חלק מאוקטובר באיזה קיבוץ בערבה. לקום כל בוקר בבועה אחרת, מול הרי החול הריקים האלו, שמשום מה ממלאים אותי בכל כך הרבה משמעות. אני חייב להתחיל לחפש איך אפשר לממש את החלום הקטן הזה.

"אלוהים," פניתי אל השמיים, ודחיתי את הרציונל שדרש להזכיר לי כיצד חונכתי – "שים עין עלינו, בסדר?"