אני לא יכול לתת למישהו להפוך את המפלט שלי למקום בו ארגיש לא בנוח. אם אתם מכירים אותי מחיי בירושלים, ואתם יודעים שלא הייתי רוצה שתקראו פה, אז בבקשה אל. זה המקום שלי, וזו פגיעה אדירה בפרטיות שלי.

קמתי לרוץ מוקדם היום. אימרי שר על סוד חייו, שאינו מוותר לעולם - ובדיוק חלפתי על יד עץ שנדמה שהתבלבל בעונה. שלל פרחיו הצהובים נשרו כבסערת שלכת מן הבריזה. גירדתי את עצמי הבוקר, כי הבטחתי לעצמי שאהיה חזק. למען האמת, הבטחתי לכולם שאהיה חזק. שהאהבה שלי אליה היא דבר בה חלוף, והיא הרי לא חזקה ממני. 

לאחר חצי שעה, השמש הכניעה אותי. היה כל כך חם ולח, כאילו יצאתי לרוץ על החוף בקופיפי בצהריי היום.

כשנכנסתי למקלחת, סובבתי במהירות את הברז אל המים הקרים. מפל טבעי ממש החל להטיח בעוצמה על הקרקפת, ומשם דהר במורד גופי. שדות התות שמחוץ לחלון עוד מתעוררים להם לציוץ ציפור, אבל בתוכי הר געש עמד להתפוצץ.

היא רוצה לטוס איתו לחו"ל. לבלות איתו, ורק איתו, שבוע על החוף בתאילנד. אני מדמיין אותה בבגד הים האדום שלה, והחיוך השובב שעל פניה, כשהיא מביטה בו, עוד הם נצמדים אחד לשנייה חזק, עומדים הם בין הגלים ועצי הדקל. מושלם.

היא יצאה עם חבריו לבר בתל אביב. הוא כניראה הציע לה, והיא בהתרגשות הסכימה. אז הם ירדו יחד לעיר הגדולה, התיישבו באיזה בר, והיא גרמה לו להרגיש גאה. הוא זה שיוצא איתה, והיא שלו. מי יודע לאן הלילה הוביל את רגליהם. הוא לבטח העריץ אותה אז, כפי שאני חוויתי רק מלחשוב על כך.

ונזכרתי איך היא לקחה אותי אל שדות התותים שבמושב הקרוב, ללקט פירות טעימים תחת השמש. והכאב שבריחוק שלנו אז כל כך צרם לי. 

ואני תוהה לעצמי, למה אז לא בחרתי דווקא ללכת בשורה שלה, ולקטוף איתה יחד? להאכיל אותה היישר מן הצמח בתותים גדולים ואדומים כדם?

כולם אומרים שאני חייב לשחרר אותה. שאני ככה, ואני ככה, ועוד יהיו לי אחרות, ואני עוד אדע אהבות- ושאני סוף סוף חוויתי אהבה, אבל היא לא בריאה לי, ושאנחנו לא מתאימים- אחרת, היא הייתה נלחמת עליי בחזרה.

אבל לי לא איכפת.

אתמול, כשישבנו לדבר, יכולתי להרגיש בתוכי את הרעד הזה. ידיי היו בכפות ידיה, אפי נשק לאפה, ושפתינו היו כה קרובות- אך מיאנו מלגעת. ריחה המתקתק השתחל אל מוחי, וגרם לליבי להתפוצץ לו בחום. עיניה היו חומות וירוקות, וביקשתי ממנה להביט בי. ביקשתי ללמוד כל תו בפניה. ללכת על שביל הזהב אשר יורד ממצחה אל ברכיים, ולהיעצר לנוח על שפתייה, אשר נמרחות להן בחיוך כה שובב. אני מתגעגע למהות שלה. לביטחון העצמי. לעובדה שהיא טורפת כל מחשבה שעולה לראשה. היא אחת שמבצעת, לא רק חושבת. היא חייה את החיים מבלי לחשוב כמעט פעמיים, ודולקחת אחר החלטה, ותלך אחריה גם באש וגם במים. לא פגשתי אחת שכמוהה. אז לא פלא שזה כואב. היא כל כך מיוחדת בעיניי, והיא אובדן. היא לא עוד אחת שניקרת על דרך. היא יכלה להיות הכל. אבל גם כוכב, כשהגיע זמנו למות, לא נעלם. פרידות יכולות להתפוצץ בסופר נובה אדירה, ולפגוע בי עם ההדף. אבל היא? היא מתכווצת אל תוך עצמה, אל שדה כבידתה, היישר בחזי, ואין היא מתרסקת. פשוט חור שחור, ששואב לתוכו את הכל.

אני אוהב אותה, ואני כל כך רוצה את זה.

אז תגידו לי- איך אפשר לוותר?

נ.ב. - בכל פעם, חצי שעה לאחר פרסום פוסט שכזה, אני תוהה לעצמי עד כמה אני יכול להיות סמרטוט ריצפה. לנגב רגליים וזהו. לא, אני חייב לבנות את עצמי מתוך האפר. ממש עוף חול. אולי זה יזכה אותי בחברות עם דמבלדור, אבל לא נלך עד הסוף.

ואז אני נזכר שהיו לי חיים הרבה לפני שזו הגיעה והסתלקה. 24 שנים ליתר דיוק. וטרפתי בעצמי את דרכי, ולחמתי לעשות את כל העולה על רוחי. כל כך הרבה נפלתי, ותמיד התרוממתי. לא סתם המראיינת שלי בביטוח לאומי התרשמה כל כך, ואף לא אמרתי דבר. לפחות ככה היא סיפרה לש', שעליי לציין שהוא חתיך ברמה עולמית, ויש לו כלי גדול מכל יבשת אפריקה. לא לחינם אנשים מדברים ומשחים אותי בכל מקום שאליו אלך, או בכל דרך שבה אבחר. אני תמיד בוחר להתעלם מזה. כאילו העולם אינו מספיק. מה אני, ג'יימס בונד?