משום מה אני לא מצליח להרגיש כעס. האגדות מתארות כיצד הגנים המרוקאים שבי אמורים בבת אחת להתעורר, ואת עורי להבעיר בלהבה, כשקרביי הפנימיים יאיימו להתפרץ מתוכי כהר געש. אבל כשישבנו לעוד יום של למידה סיזיפי באקווריום, לפתע י' הודיעה לכל שהגיעו הציונים במבחן הראשון לעונה, באינפי 2. מהמבחן יצאתי אחרי שעתיים. אחרי שעה כבר סיימתי לענות על כל השאלות. את כל השאלות פתרתי פעמיים. אפילו שלוש. ובכל זאת, בתוכי ידעתי, שכפי שהיה במבחן הקודם באלגברה לינארית- גם כשאני בטוח כולי בתוצאה, למרפי תכניות משל עצמו.

אמנם הייתי בעיצומו של תרגיל ווקטורי, אבל במהרה פתחתי את הדף האישי. 73 אמר הדף. סופי.

הייתי לאבן. פחדתי מזה, אבל האכלתי את עצמי בסיפורים שהרי אין סיכוי. האיך זה ייתכן? הרי הלך כל כך טוב. זה החזיר אותי לפלאשבק מן העבר, לחלומות החוזרים ונשנים כשהייתי חווה בימי הקרב מגע. שאני, על אף שאני מודע לכוחי ויכולתי, מוצא את עצמי נקלע לקטטה, אך לפתע שרירי נרפים. כל אגרוף אשר ניסיתי לשלח בפרצופו של אויבי היה כמגעה של נוצה. אך הפעם, החשש הוא אמיתי. ללא קשר לכמה שהשקעתי, ובאיזה בטחון גדול פתרתי את המבחן ההוגן שנתנו לנו במועד ', עדיין נפלתי. אבל עדיין, לא הרגשתי דבר. פעלתי רק מתוך הרציונל. אמרתי את אשר חלף בראשי, אבל ליבי נשאר בשלו. כשע' ראתה שאיני מצליח יותר להתרכז, לקחה אותי לסיבוב. היא הניחה את כף ידה על חזי, וטענה שהדופק שלי בשמיים. "זה כי אני לא בכושר," התלוצצתי. והרי אני כבר רץ 9 ק"מ ב42 דקות.

רק לאחר המבורגר כפול וטיול בעיר (וקניתי לעצמי מתנה יפה ביותר, ששוויה בזהב, לדירה החדשה שלי) נרגעתי. המכשול הזה בדרכי הוא כאין וכאפס לסכין שדוקרת בחזי מדיי ערב. אגש למועד ב'. למזלי, יש בי עוד קמצוץ של לוחם- וזה לא מה שישבור את גב הגמל. או החמור, אם תשאלו את ע'. מעניין אם זה עדיף מ"קוף".

ומצאנו דירה!

וולדמורט העסיקה אותי כל כך בתקופה האחרונה, שלא התפניתי לתעד שום דבר אחר. במשך שבועות חיפשנו השלושה דירות ברחבי ירושלים, אבל ההיצע היה מזעזע. הגענו לדירות בהן נפטרו אנשים זה עתה,  כאלו אפלוליות ותחושה של הבית של סבתא, או אף יותר גרוע- והקירות היו מתקלפים, התריסים נשברו זה מכבר, והברז באמבטיה השפריץ כמזרקה הנה והנה. אבל ברחוב טשרנחובסקי מצאנו את אשר ביקשה נפשנו. דירה בקומה הרביעית, עם קיר שהוא כולו חלון, וזה משקיף אל העמק המשתרע לרגלינו. הסלון עצום, ופינת האוכל יפהפייה. את התקרה מעטרים קורות עץ, ואת הקירות לבנים יפות. פה הרגשנו בבית, אחרי שכבר חודשים- מאז שיואב טען שוולדמורט שורצת אצלי יותר מדיי, ולא הרגשתי בנוח בביתי שלי.

למזלי, אני מתחיל לעבוד, אז אוכל לממן את החוויה היקרה הזאת.

ש' שיכנע אותי לבסוף להצטרף אליו אל "יחידת הסייבר", הקרובה לאוניברסיטה. כבר בשני הייתי בראיון עבודה. הזוג הסתכלו בקורות החיים שלי, אליהם צירפתי תמונה בהמלצתו של אבי, ונהניתי לראות את הנהונם. "כן," אמר יהורם לחגית, שהציעה לו לרפרף בדף הבודד שדוחס לתוכו את חיי. "כבר קראתי. אני מיידית מבין שאיתך אני לא אלך מכות..!". מזה הרבה זמן שלא הרגשתי איך מלטפים לי כך את האגו, ולא בגלל שאני "חתיך" (וכמה אני לא אוהב את המחמאה הזאת. מחזירה אותי בכל פעם לכיתה ו', ולשיערו של תומר אפוטה- שהיה אוסף את שיערו בג'ל גבוה, והיה  צוחק ברחבי רחבת האבן שהוא "כוסון"). אז ניגשתי למבחן פסיכוטכני. שעתיים של בעיות ושאלות אינספור תחת שעון הרץ מהר יותר מצ'יטה רעבה. חגית התקשרה לספר לי לאחר מכן שהציונים שלי היו מעולים! וזה למרות שוולדי קפצה לביקור במחשבותיי כך פתאום, והרי לא תשכח אף לא יום אחד, ונעצה את חרבה בקרביי תוך כדי.

זו הייתה החלטה לא פשוטה לקבל על עצמי משרת סטודנט. בימים בהם אני כה מבולבל, איני מצליח לדבוק בדבר. רק בכושר – והרי עליי להכין את גופי למדוזות. אבל מאז שיצאתי מן המבחן, ובנסיון אחרון התקשרתי לטום רידל, אך זו סיננה אותי- והבנתי שהגיע הזמן שאדבוק בהחלטותיי. שלא עוד אזליג מבטיי אל הדרך השנייה שבמזלג הדרכים, ושאהיה שלם עם דרכי. לטוב ולרע. לא אוכל לרקוד על כל החתונות.

אז החלטתי. החלטתי להפסיק לרדוף אחריה. הזלזול האדיר שהרגשתי ממנה, בשילוב פניה המחויכים, שעוד לא מתו להם בתאי האפורים, שברו את רצוני. אני לא כועס עליה, אלא רק סולד מהצורה הילדותית בה בחרה להגיב לחיזור שלי. מאכילה את עצמה בסיפורים, כדי לנסות להשקיט את מצפונה. תאנוס את עצמה לאהוב אחר, כדי לא להתמודד איתי. אבל אני לא אחכה לה יותר. וגם כשתחזור ותאחוז בכף ידה בליבי, כך פתאום, כשאשקוד על שיעורי הבית בשעות הקטנות של הלילה, ודמותה לפתע שוב תשען על קורת מיטתי, כשכרית לבנה מפרידה בין העץ לבשר- ארגיש את גופי מתכווץ בכאב, אבל מיד אצליח להחזיר את פניי אל מעל למים. אני לא אתן לה לשבור אותי עוד.

אני עומד בסופו של עידן. כל כך הרבה למדתי. וכעוף החול, אני משתקם מן העפר, חזק יותר. אני מעדיף לכאוב אותה עכשיו, מאשר לא לחוות אותה בכלל.

בכל פעם שהרגש יבקש לגבור על ההיגיון, אזכיר לעצמי את השיחה האחרונה שלי איתה. את חוסר הלהט שבקולה. את חוסר העניין. לא פעם אחת בקשר הזה הרגשתי נאהב. רק כששכבנו, הייתה מבקשת ממני להודיע לה שהיא שלי. שאדע שאני בליבה. אבל מעולם לא יצאה מגדרה לגרום לי להרגיש מיוחד בכל צורה שהיא. שתיקותינו היו ארוכות מן המילים. היא טענה וכתבה שיצאה מאיזור  הנוחות שלה בשבילי, אבל נדמה היה שזה מובן רק לה. היינו שנינו יחד, ולבד. והקרחון שעמד בינינו יכל להטביע ספינות. ולחלק בורקסים בלב ים.

ובכל זאת, אני מאד מעריך את שרת האופל. התשוקה הגדולה שלי אליה, ואיני מדבר על זו המינית, שידעה לשדר כל כך טוב, במיומנות שלא נתקלתי בה לפני- היא העובדה שהיא אינה פחות לוחמת ממני. אם לא יותר. היא לעולם לא תדחה דבר מה לאחר כך, ומוחה שופע במחשבות. אבל בניגוד למה שהכרתי באדם נורמטיבי, היא גם מממשת. כשרעיון קופץ כך בהבזק של נורה, היא מיד תיישם. תמיד תרדוף לבקוע מתוך קליפתה. שוב גבול לא יוכל להכיל אותה. ואני מעריץ אותה על כך. אבל האהדה הזו היא לא תחליף לאהבה. היא אינה תחליף לעובדה שגרמה לי להרגיש במבחן, בכל עת שהייתה לצידה. הרעב שלה לחתונה, ולמצוא בן זוג יציב עיוורו אותה. היא ביקשה להאמין שהיא נותנת מעצמה הכל- אז כיצד תסביר שלא הרגשתי דבר? שהייתי כל כך מרוחק. אחרי 25 שנה על הפלנטה, אני יודע לאמר על עצמי דבר אחד או שניים. וכשאני רוצה, אני מתקרב. אני מסוגל לפתוח בפני אדם עולם ומלואו. לא חסרים החברים שיעידו כך. לא אוכל לשפוט את עצמי כפי שנהגתי בעבר.

כן, עשיתי שטויות. הייתי עיוור בעצמי, שכן פחדתי לאבד את הטוב, שבמהירות בא הגיע, כך נעץ בי את המתכת המלובנת. העדפתי להתעלם מן הבעיות, שכן חייתי גם כך בפחד תמידי שתברח. זה מה שהיא הכריזה בתחילתו של הקשר, וחוסר התקשורת בינינו רק העצים זאת. אבל היום, כל כך קרוב לקו הסיום, אני יודע מה אני מצפה מעצמי. יודע מה עליי לעשות, כדי לאפשר לעצמי לצלול את תוך מערכת יחסים בריאה. הביטחון העצמי שלי משתקם מן הבוץ. ואולי בקרוב יחזור להיות זה ששבה לא רק את ליבן של בחורות, אלא גרם לאנשים לטפוח כך בפתאומיות, ולאמר בפניי מילים כל נדיבות. (קישור).

כעת אני מצפה שהמרחק יעשה את שלו. זה כל כך כואב, כאילו עצם זר מפשפש בבשרי החשוף. אבל זה ייעלם. זה יעבור. היא אמרה שאהבה בונים. שלווא דווקא לא צריך את הניצוץ. אני לא מסכים איתה. אני, כמוה, מצאתי הזדמנות לקשר כל כך טוב. ע' היא הבחורה שכל גבר יכול לחלום עליו. אנחנו כל כך מתאימים אחד לשנייה. חברות שכזו לא ידעתי כל כך הרבה זמן, אם בכלל. אבל אני לא טיפש. אני יודע שבאהבה צריך יותר. והניצוץ שהיה ביני לבין המכשף ואפו כשל נחש הוא לא דבר שיש לזלזל בו. הוא דבר שיש להילחם עליו. אבל היא בחרה להתפשר, ואני לא מאפשר לעצמי. אני אוהב את ע', וגם נמשך אליה. אבל הגבעות אינן קמות לתחיה, בשירתי עליה. סקס הוא אינו הכל. אבל תשוקה כה גדולה היא כחרב ממתכת וליראנית כנגד כל מכשול שבדרך. אבל אני נכנסתי לזירת הקולסיאום להתמודד מול יריב מאוויר. היא לא גילתה שום רצון, למנוע אסון.

על ע' לא הספקתי לספר. אמנם כן כתבתי בעבר על כך שחיפשתי אותה בין כולן- בעדר האדם אשר נהר מתוך אולם הקולנוע, אבל בסימסטר א' הנוראי לא מצאתי את הכוחות הנפשיים לשבת ולכתוב.

הכרנו במכינה. כמעט מיד היה בינינו קליק, וכבר בפגישות החברתיות הראשונות שלנו בחבורה, אצבעותיי הכירו את שלה. באותה התקופה יצאתי עם ל'. האחרונה לא חשבה כמוני. היא רצתה להמשיך את הקשר, ולהעמיק אותו על אף המעבר שלי לירושלים- אבל מלבד סקס חייתי, ובילויים כיד המלך, לא ידעתי איתה קשר אינטימי. לא הצלחתי לדובב אותה. "אני אדם שתקן" סיפרה. מצויין, אבל לא איתי.

אז בפעם הראשונה שע' הסכימה להיפגש איתי לבדה, הבאתי אותה אליי. היה זה חוצץ בין ידידות לזוגיות, וכדי לשבור את הקרח עם הדוסה לשעבר, צפינו ב"מסיבת נקנקיות". היה מצחיק ומזעזע כאחד.

ומאז קבענו לצאת בכל חמישי. וולדי ביקשה להיות לצידי בכל שנייה מהחיים, אבל ע' ידעה לשמור על המינון הנכון. היינו יוצאים לטייל בימין משה, למול החומות, או ישבנו בשוק וזללנו מהפסטה המקומית. ביום ההולדת שלה אף ארגנתי לה מסיבת הפתעה של המבורגרים. אבל בע' הפריעה לי העובדה שהיא אינה מטפחת את עצמה- אבל מי אני, שאלתי את עצמי, שאגיד לה דבר כזה? אז העדפתי לשמור זאת לעצמי. ולבסוף, כשכדור השלג נעשה גדול כל כך- הוא התפוצץ, ונפרדנו בפתאומיות של רעידת אדמה.

שלושה ימים לאחר מכן, התיישבתי ליד וולדמורט בסוודר הלבן עם הצווארון, בחדר הלמידה שבמרתפי הספרייה, והשאר היסטוריה. אך כשנפרדנו, אני והאחרונה, ע' טענה שלפתע חזרה המשיכה. כל השבילים הובילו אותנו לאותו לילה, לאחר החתונה הארורה, שהפוסט שכתבתי לאחריו הפך ויראלי, ושבר לבבות בקול נפץ גדול משל הכוס תחת החופה. גם במצעד הגאווה בתל אביב כמעט והתפוצצנו, אבל הצלחנו לשמור על איפוק.

את שאר הסיפור אכן כתבתי. אבל החלטתי, מפאת כבוד לע', שלא לפרסם אותו.  לצערי ישנו מי שקורא כאן, על אף שאינו אמור, ואלו הם דברים פרטיים. אזי לצערי, עליי לסנן.

אבל אספר סיפור אחד מתוך המכלול, שכן אני מוכרח לשתף בזה:

היו לי שבועיים נהדרים עם ע'. דיברנו שעות ארוכות, צחקנו, יצאנו ושכבנו. עם זאת, עשינו זאת בידיעה שאיננו רוצים לקחת את זה כצעד מעבר. זו אשמתי שלא גברתי על ההתרגשות שלי. זה הכה בי כבומרנג משונן.

כשחזרנו מיום ההולדת של ש' במעלה אדומים, החניתי את הרכב של ע' ברחבת החנייה שברחוב התומר.

"את ספונטנית?" שאלתי אותה.

"כן" השיבה בחיוך אל אפלת המכונית.

אז הנעתי מחדש, ונסעתי לכיוון הר הרצל ויד ושם, אך שם, לפני השער המוביל אל מימד הכאב, פנינו שמאלה, אל יער ירושלים. שם, בין העצים, לשפתו של מצוק, החניתי את הרכב. הפעם, היא לא הייתה צריכה לשתוק. מכשסיימנו, ווידאנו שלא נותרו כתמים על מושבי הרכב, והתכוננו לחזור בחזרה לדירתי.

או אז הנעתי את הרכב, והרמתי את רגלי מן דוושת הבלם. אבל לפתע, הרכב החל להדרדר לפנים. שפת המצוק התקרבה במהירות, ואני לחצתי במהירות על הבלם. כשהרמתי את רגלי שוב, המשיך רכב האיביזה השחור להדרדר. נשמתי עמוקות. כיביתי והנעתי מחדש את המנוע, והכנסתי לרוורס. הרגשתי את הרכב נעמד על רגליו האחוריות. היה זה עניין של רגע. גלגליו הקדמיים היו כה קרובים לשפת המצוק. תחילה חשבתי לרדת ולדחוף אותו, אבל מהר מאד הבנתי שאין סיכוי שאצליח להזיז אותו, לא משנה כמה אתאמץ. אז חזרתי אל המושב, ובנשימה עמוקה, לחצתי במהירות על דוושת הגז. כבר יכולתי לראות את הרכב מתרסק, ואני בתוכו. אבל הוא עף במהירות לאחור. התפוצצתי מצחוק. היה זה חוסר אונים מוחלט. כל שרירי התקשו, וליבי פעם ודפק, כאילו היה תופי האורקים במוריה.

ממש חיים על הקצה.

הפוסט נכתב בכוונה תחילה, של לספר ולשתף, ולהציב עובדה חד משמעית שאני ממשיך הלאה. איני חב לא' דבר. וסיפור החלק הזה מהטלנובלה האדירה שנקלעתי אליה, הוא כצעד מן ההבנה שעליי לדבוק בהחלטה הזאת, כי רק כך אבריא.