היא ברחה לה מירושלים. המבחן המתיש בתכנות מונחה עצמים עשה את שלו, ואירועי השבוע שעבר רק העיבו יותר על היום הקיצי שפקד את רחבת הדשא הגדול שבגבעת רם. לא, היא לא תישאר. היא ברחה לים. תחילה תכננה לאסוף חברה, אבל לבסוף מצאה שם את עצמה, לבדה. על פיסת חול משלה, פרסה לה אז מחצלת, ואת האזניות שמה באוזניה. השמש החלה לשקוע לאיטה, ואת השמיים צבעה באדום בוער. כמה יפה היא השקיעה, חשבה לעצמה. והרי זהו יופי שאינו תלוי בדבר. וכשבדיוק הניחה שוב את ראשה על הסדין, שמנע מן החול הרך להיות לסבך בשערה- צלצל הטלפון. וכשסגרה את שיחתה, נסערת- טילפנה אליי. היא כל כך ביקשה לא לדבר איתי, אבל המילים פשוט זרמו מלשונה ללא שליטה.

"אני לא רוצה אותך, וינסטון. לא ככה. לא כשאתה מבולבל ככה. אבל זהו לא סוד שאני רוצה אותך. אני לא מקבל את התירוץ הזה, שבגלל שאתה חושב שיש בינינו איזשהו פער מיני, זה לא יכול לעבוד."

"אבל תות, את לא חושבת שזהו תנאי מספק להפסיק מלנסות? הרי איך אפשר לבנות קשר אמיתי, בלי זה?"

"אתה מדהים אותי. אתה יודע? אתה באמת חושב שסקס זה כל מה שחשוב במערכת יחסים?"

"זהו לא תנאי הכרחי?" תהיתי לעצמי. ומיד נזכרתי במה שDryad  הגיבה לי על הפוסט הקודם. "אנחנו אוהבות סקס, אפילו מאד- אבל קודם כל אנחנו רוצות שיעריכו אותנו. שייתנו לנו להתקרב.."

וכך בן רגע, נפל לי האסימון. אני לא יודע מה היא מערכת יחסים. אני לא יודע איך להתנהג באחת. וזה מסביר הכל. פתאום מצאתי הגיון במה שסאנשיין, ליבת, ע' וגם אלה אמרו, זו אחר זו.

"קשה שלא להתאהב בך," המשיכה ע'. "אתה יודע לגרום לבחורה להרגיש כל כך מיוחדת. אבל אנחנו לא מחפשות שירים מיוטיוב (זה הטיעון הפותח של כולן!) או ציטוטים. אנחנו רוצות מקום (או שריר) להניח עליו את הראש. לדעת שאפשר לשתוק, מבלי להתבייש. להיות יחד, ולהרגיש אחד- גם מבלי שנבקש."

הייתה זו טלטלה כה גדולה בשבילי. סטירת לחי מצלצלת. בעוד פחות משבוע אחגוג 25 שנה על הפלנטה הזאת. 25 שנה, ואת זה אני לומד רק עכשיו. אין אשמים. אני עודני ילד במידה מסויימת. בכל פעם, כשהתבגרתי, וניגשתי לאבי לבקש עצה בנוגע לאהבה- הוא היה מגולל עיניו בעונג, ומספר לי על ימיו באוניברסיטה, בהם בכל לילה היה נשכב לישון עם מישהי אחרת. "אתה צריך לשחק אותה 'הארד טו גט'," היה אומר. "לתת להן לרדוף אחריך". אז לקחתי את עצתו בשתיי ידיי, וכך נהגתי. ובכל פעם שהיה עימות, ביקשתי להיות עם ידי על העליונה. זכר האלפא לכאורה. אבל ביחסים, מסתבר, זה לא עובד ככה.

ואז נזכרתי. נזכרתי איך אלה הייתה מבקשת לדבר, לעמת אותי עם הקשיים, ואני- כמובן, ביקשתי להראות קשיחות- הרי ככה למדתי. ואז בכל פעם, זה היה מתפוצץ בפניי, אבל היא נשארה. כי אהבה אותי עד מאד.

את השיחה עם ע' סיימתי אחרי שעתיים וחצי. ואני תכננתי בכלל לצאת להתאמן, עם רדת הטמפרטורות- אבל רק היא נהנתה מן השקיעה, שם על החוף בראשון לציון. אני כל כך אוהב אותה. יש בה אהבה וסבלנות גדולים מכל מה שיצא לי להכיר עד כה, והיא מכילה אותי, על אף שאני סוטר בפניה פעם אחר פעם. היא חכמה מאד, ורגישה ממני, לפחות פי עשרה. היא כל מה שגבר יכול לבקש לעצמו, ומעבר. חברות שכזו, יש להילחם עליה בדם. ועל כך אכתוב בפעם הבאה.

אז הלכתי לבשל. הפעם, החלטתי, אכין לעצמי מוקפץ של עוף. אבל רוטב הצ'ילי המתוק היה זול ודוחה. לא נורא, תמיד נותר התירוץ שזהו אוכל של סטודנטים. עוד אני קוצץ את הירקות לכדי ערימה ערבית, ומתחיל לטגן אותם בווק עם שמן, חשבתי המון. מוחי רץ לכל הכיוונים, ותקווה חדשה גאתה בי. הבנתי, סוף סוף, היכן אני שוגה.  והייתי אמיץ בכדי להודות שאני זקוק שמישהו ידריך אותי. ילמד אותי לאהוב.

וידעתי שעם אלה זה אפשרי, ולעזאזל עם החבר שלה. ידעתי שאולי טוב לה איתו, אבל מקומה איתי.

אז כתבתי לה.

אני לא יכול לוותר. אני כותב לך מתוך אנוכיות מוחלטת. שעות וימים ושבועות געשתי ובחשתי- מה עשיתי לא בסדר? ואז הבנתי. הבנה פשוטה, אבל כואבת. אני לא יודע איך להתנהג בקשר. כל מה שידעתי עד כה זו שטיפת המוח של אבי : "אתה צריך לשחק אותה הארד טו גט". וזה מה שעשיתי, גם אחרי שכבר היית שלי. ואז פתאום מכה בי ההבנה, שזו לא מערכת יחסים. שאילו הייתי אני, היית עדיין שלי. לפתע נפל לי האסימון והבנתי למה את מתכוונת כשאת אומרת "אתה לא מקשיב לי". תמיד ניסיתי לצאת מעמדה של כוח, ונחלתי כשלונות חרוצים. במקום להפוך אותך לשלי, רק הרחקתי אותך. זו לא בושה לבקש הכוונה, וזה מה שהיה עליי לעשות. אבל מה זה עוזר לי, כשזה בדיעבד?  

ואת בוחרת להיות איתו, כשאת מודה בכל פעם שאין ביניכם את מה שהיה בינינו. את מה שצריך ויכול להיות בינינו. את האהבה האמיתית שיכולה להיות כאן. נמאס לי להגיד שזה נכשל. זה לא. עברנו מהמורה, והרמנו ידיים. מקומך לא איתו. מקומך איתי. בזרועותיי. אני כל כך רוצה להוכיח לך את זה. אני לא יכול להפסיק להילחם, כי אני יודע שזה עוד שם. אז מה אם הוא נותן לך כרגע, את מה שאני צריך ללמוד? את בעצמך אמרת שאהבה בונים בעבודה קשה, ואני רתום בכל כולי למלאכה. אני אהיה לך לבן הזוג שאת ראויה לו. אני אוהב אותך הרבה יותר ממה שהוא בכלל יכול. לא כתבת, את מה שכתבת, אם לא האמנת בזה.

בפעם הראשונה בחיי, אני יודע בכל כולי שיש לי סיכוי לאהבה אמיתית. אני לא מוכן לוותר על זה. נמאס לי להגיד לך רק את מה שאת רוצה לשמוע במצב הזה. אני מבטיח לך, והקדוש ברוך הוא יהיה לעדי, שאוהב אותך כמו שלא אהבתי מעודי, ואעשה ככל שביכולתי לגרום לך להרגיש נאהבת. לעולם לא אתן שתרגישי לבד. אל תוותרי עלינו. תני לי עוד הזדמנות.

הרגשתי גאה בעצמי כל כך, על התובנה העצומה הזאת, והנחישות שלי להמשיך להילחם, למרות שידעתי שסיכמנו שאפסיק. אני רואה לנגד עיניי עתיד, וזה דוחף אותי לנסות ולהמשיך. גם אם אני נוהג כאידיוט, ממש "חמור", כמו שע' מכנה אותי בחיבה- אני עושה את מה שהלב דוחף אותי לעשות. לא לוותר. על אף הפחד העצום. אז גם למרות שכניראה היא החליטה לחסום אותי מהווטסאפ, איני כואב זאת.

והבוקר? הבוקר התעוררתי מוקדם. השעון המעורר כוון תחילה ל0700, אבל ב0520 כבר פקחתי את עיניי. בחשש קל שלחתי ידי אל מכשיר הטלפון, ונכנסתי לארכיון השיחות, לראות אם היא ראתה את ההודעה. כיוון שההודעה לא נשלחה, ואיני רואה שום פרט עליה, הבנתי שהיא עשתה את הצעד החריג, וחסמה אותי. כבר לא יכולתי לחזור לישון. ליבי פעם כאילו זה עתה רצתי את מרתון הלילה בירושלים (אליו אנסה להידחף הלילה לריצת 10). אז קמתי והתארגנתי. ליבי לא כאב. להפך. הוא היה מלא בכוח. לשם שינוי, לא נפגעתי. לחמתי. סוף סוף לחמתי.

ב0700 כבר התייצבתי בפארק. שעות הבוקר הן היפות מבין שעות היום. כשנפתלי כתב את ההמנון הלאומי, הוא כנראה ישב על איזו כיפה ארצישראלית, לאחר שהיה ער כל הלילה בשבוע מלחמה, וברגע אחד של נחת, הביט אל האופק הנצבע באודם. זוהי תקווה אמיתית. וכשזוג הדתיים מנצח יהודה נופפו לי לשלום, כאשר סיימו את אימונם שלהם, לפתע התחיל השיר להתנגן. תוך כדי שאני פוצע בשרירי חזי, הקשבתי למילים, בפעם הראשונה. כל הטרגדיה בחיי האחרונה התנקזה לשלושת הבתים, והכאב שניבט בהם היה זהה לכאבי שלי. זה היה כל כך מדוייק. אבל עצרתי את עצמי מלבכות. לא אבכה ככה בפומבי.

אז אני אמשיך לכתוב לה. ואמשיך לרצות אותה, כי התקווה שבי חזקה כמו של לאום שלם. על אף שאני מקווה שלא כמו נפוליאון, אדע לסגת, ולא אתעלם מן הביטוי- איך אומרים במשחקי הכס? "החורף מגיע". (עריכה) בעצם לא. אחרי שזו גם סיננה את הטלפון שלי, שבו התעקשתי להתעמת איתה, הבנתי שאני לא מוכן. אני לא מקבל פה שום דבר בחזרה. יש גבול. אני יודע, למדתי אינפי.

נ.ב.

במלאת 3 שנים למבצע צוק איתן, נברתי קצת בתמונות ישנות, ומצאתי את זאת: בסוף התרגיל החטיבתי האחרון שלי בשירות הסדיר- כולנו פשוט התמוטטנו על הקרקע, במרחב שטוף דשא ושמש, אשר משקיף על כל עמק החולה, ממרומי רמת הגולן. לגדוד 13 חיכו ברבורים עשוים אבטיח. לנו חיכתה פיתה עבשה עם בשר שהרגו פעמיים.