במחשבה בדיעבד, לא יצאתי עם בחורה יותר מחודש, מבלי שזו תגיע לכאן במקרה או בכוונה תחילה. בפוסט הבא אני מתכוון לתאר הרבה. הרבה אמת, ואיני מתכוון להסתיר דבר. מי מכם שמכיר אותי בבשר, דעו -  איני מצטער על המילים הבאות. הקריאה, מפתה ככל שתהה, היא לשיקולכם.

הצפרדע ואני ישבנו לדבר. כל המשפחה התכנסה בביתו של סבי בקיסריה, ובדיוק סיימנו לזלול מן הקינוח, שכלל ארבעה טעמים שונים של גלידת בן אנד ג'ריס, ממש ברטי בוטס, אשר כבר נמסה במהירות בצלוחיות ההגשה- עוד לפני שסלט הפירות העז לגעת, ולהשתלב. טענתי בפניו שלא שיתפתי אותו בכלום ממה שעבר עליי בחודשים האחרונים, בסבל שעברתי מאז שהתפצלה דרכי מזו של אלה. אז שפכתי בפניו את ליבי, עוד חברי המשפחה האשכנזים שלי משוחחים להם בשפה גבוהה. לפתע, רצה אלי הקטנה. כבר בת 8 היום. "כבר יש לה ממש אישיות" צחקתי, עוד התיישבה על ברכיי. "אלה הלפרין" אמרה הקטנה שבידי, אבל שמה בכלל צפריר. "אני אלה הלפרין" וצחוקה מתגלגל. גלגלתי את השם בראשי. כל כך טבעי הוא נשמע. אילו רק ידעה באיזה פצע טרי היא נוברת:

היה זה עוד בוקר קשה, וע' ואני התעוררנו מאוחר. מזה שבועיים שהיא מתעוררת לצידי, ועל אף גלי החום שעטפו את ירושלים, מצאנו את עצמינו נצמדים צמודים-צמודים. המבחן באינפי 2 היה מאחורינו, ומוחי הרגיש כאילו היה לכדור של פלסטלינה. כל תא בגופי היה עייף מן הלחץ והמחשבה המרובה- ואם בימים כסדרם הייתי משקים מוקדם, בכדי להעיר את פארק השעשועים הקטן שמחוץ לחלוני בגניחות קלות, עוד אני מתאמן- הפעם, ממש כמו בתקופת המבחנים הקודמת, העדפתי לחזור לישון. רק שהפעם, אחרת ישנה בצד הקרוב למאוורר.

התעוררנו בקושי, ועוד לפני שהצלחתי להתרומם, ע' גהרה מעליי. כל כך התחטבה היא לאחרונה, והרי מרוב לחץ היא בקושי אוכלת. שכבנו שעה ארוכה. היא מעליי, ואני מעליה. גם על הקיר לא פסחנו. בסוף כל פעם, המיטה נראית כבסיפור הבריאה. תוהו ובוהו של ממש. אני מתפלא איך בכל פעם אנחנו לא מעירים את כל הבניין.

נכנסו להתקלח, אחרת לא אצליח לפקוח את עיניי, הכנו סנדוויצ'ים טריים של חביתה ובצל מטוגן בלחמניות שיפון, ויצאנו אל השמש הצורב, בהליכה השגרתית אל הקמפוס. במרתפי האקווריום, מצאו חבריה חדר פנוי, והתיישבנו בו. בדיוק ישבתי לסכם את ההבדלים בין קומפוזיציה לירושה, ולפתע ההודעה שחיכיתי לה כבר שבוע הגיעה, בחלון קטן בצידו הימני של מסך המחשב שלי. התמונה של הבחורה המחויכת בשמלה ארוכה הגיע בשתי הודעות, ובזווית העין יכולתי לראות את המילה "כועסת". ע', שישבה לצידי, רצתה לצאת איתי לברר במה מדובר, אבל הנחתי את ידי על כתפה, ואמרתי – "אני צריך לטפל בזה  לבדי".

אלה כעסה. כעסה מאד, אפילו. בבוקר קמה, וגעגועיה אליי געשו. או אז נזכרה שבעבר סיפרתי לה, לאחר ריב גדול, בו טענה שאיני מספר לה דבר, שאני מנהל בלוג. אז חיפשה היא את צמד המילים "סיירת גולני", ותיבת פנדורה נפתחה בפניה. היא קראה את הפוסט בו השתכרתי מאד בחתונה של אחותו של ש', כשבסופו לא חזרתי עם מ', שסיפרה לש' שהייתה מעוניינת להשתגע איתי בשירותים, חצי בצחוק, מעט באמת – אלא עם ע', אל הדירה, וכל כך רציתי אותה באותו הרגע. המילה "שכבנו" שברה אותה במקומה. אז היא כתבה.

אני כועסת עלייך

כל כך כועסת עליך. 

אני כועסת עליך כי אתה לא מוכן.  כי לא היית מוכן.  כי היית אדיש.  כי פחדת שאני אלך,  אבל לא מספיק בשביל באמת לנסות לשנות את זה.  כי לא הקשבת לי.  כי ידעת שזה תקוע עוד לפני שאני ידעתי שזה תקוע ולא הצלת את זה. כי לא דיברת איתי על מה אתה מרגיש.  כי ניסית לעשות עליי רושם גם אחרי שכבר כבשת אותי ורק הרחקת אותי ממך.  כי בילית איתה כל דקה שאנחנו לא היינו יחד.  כי המשכת להתייחס אליי כמו משהו שעוד מעט ייעלם גם כשנתתי לך את כל הסימנים שזה לא.  גם כשהייתי הראשונה לומר שאני אוהבת.  גם כשהבאתי אותך אליי.  לתוך הבית שלי.  גם כשבאתי לשלך.  עדיין.  תמיד התייחסת אליי כמו טורפת גברים שעוד מעט תסיים לטרוף אותך ותלך.  ועם היחס הזה שלך,  לא נתת לי שום סיכוי להיות משהו אחר.

כי לא היית ער לשינוי. כי לא ראית איך אני מנסה.  איך אני מתמסרת.  איך אני מסתכלת עליך. 

כי פתחת גוגל וקראת שעות על כל תרגיל באינטרו,  אבל לא בדקת פעם אחת על משהו שאני סיפרתי לך ולא הכרת.

כי אני יודעת שאתה מאשים אותי בפרידה הזו.  מאשים אותי שאני כזאת,  ואני מחליפה בני זוג ואני לא נתתי לזה לקרות כי אני לא מתמסרת.

אני לא מתמסרת?!  איך העזת לחשוב את המחשבה הזו?  אני רותחת כשאני נזכרת בזה.  אני לא מתמסרת? 

כל כך ניסיתי. לא ביקרתי מחוץ לאזור הנוחות שלי,  עברתי לגור שם. 

ותירצתי בשבילך תירוצים. כל כך הרבה תירוצים.  אין ביניהם כלום,  היא רק ידידה,  הוא עוד ייפתח,  הוא עוד יילמד,  הוא עוד ישקיע בי,  הוא עוד יכיר אותי לחברים מהבית.

כל כך השתדלתי לתרץ לך שאפילו האמנתי לי חלק מהזמן.

אבל זה פשוט לא ככה.  אתה כל הזמן התייחסת אליי כאילו אני חומקת לך בין האצבעות,  כשאתה זה ששמר את האקסית שלו על אש קטנה מול העיניים שלי.  כל יום. 

אתה זה שלא לקחת אותי ברצינות ולא האמנת בנו ולא הצפת את הדברים שהפריעו לך אפילו שידעת מה הם!  אפילו כשידעת מה חסר שם. 

חשבתי שאתה תשבור את השרשרת.  באמת האמנתי שיש פה משהו אחר.  וכל כך הייתי צריכה את העזרה שלך לנווט ואתה השארת אותי אבודה ודיברת איתי על שיעורי בית וסרטים של דיסני. וידעת כמה אני לא יודעת לנווט.

אהבת אותי רק כששכבנו. אהבת אותי עם הגוף.

חשבתי שזה יוביל לזה שתאהב אותי עם הראש,  וכשזה לא קרה נשארתי בכל זאת.

האמנתי שבסוף תמצא דרכים לבטא את זה,  בזמן שנכון לך.  כשתמצא את המילים.

עד שכבר לא האמנתי.  עד שכבר לא האמנתי שאתה אוהב אותי בכלל.

עד היום שאתה לקחת אותי לחורשה ואתה הבאת לנו פרס ניחומים ואתה אמרת לי,  בפעם הראשונה,  שאנחנו לא מדברים.  ואני בכלל לא שמתי לב.  הייתי כל כך מוקסמת ממך.  ידעתי שיש בעיות.  ידעתי שמשהו לא ממריא.  אבל הייתי כל כך מאוהבת שגם בעוד 100 שנים לא הייתי מצליחה לתת לזה שם.  ואתה ידעת.  אתה ידעת מה הבעיה ולא אמרת לי אותה עד הרגע שהיה מאוחר מדי לתקן.

כשאמרת לי את המשפט הזה.  "אנחנו לא מדברים". הרגשתי כמו באיזה סרט.  פתאום עשיתי זום אאוט על הקשר שלנו והבנתי מה קרה שם.  והבנתי שהייתי כל כך עיוורת שלא שמתי לב.

התאהבתי בך בשניה שהתיישבת לידי.

לא הרגשתי דבר כזה אף פעם. 

ואני כועסת עליך.  כי לא היית מוכן להתמודד עם זה.  והלב המסכן והחבוט שלי,  שסוף סוף הרגיש קצת נחמה.. שוב נזרק. שוב נחבל. שוב התאכזב.                       

‪ואחרי שנפרדנו סיפרת לעצמך סיפורים שאני כבר בסדר ואני משחקת בלב שלך.  כל כך קל להפוך את האחר למפלצת. 

לא היית מספיק נדיב בשביל להבין שאנחנו חולקים את שברון הלב.  היית עסוק בשברון הלב שלך,  ואני זאת ששילמה את המחיר.

אני זאת שהתייחסו אליה מגעיל.  אני זאת שנזרקה לכאן ולכאן כל 5 דקות ששינית את דעתך והחלטת שהיום מתאים לך שנהיה חברים והיום לא מתאים לך שנהיה חברים.

ועד עכשיו לא שמתי לב.  כל הזמן אמרתי לעצמי.  כמו מנטרה חזרתי על זה.  "מה שיקל עליו". כל פעם שביקשת לדבר,  לא לדבר,  להתקרב,  להתרחק,  להתנתק,  לשכב.

ואני כמו מנטרה.  מה שיעשה לו טוב.

אז אני לא אדבר עם חברים שלך,  אז אני לא אבוא בשמלה,  אז אני אצא מהקבוצה,  אז אני לא אבוא לאקווריום.

אז אני כן אבוא לאקווריום,  אז אני כן אעשה איתך שיעורים,  אז אני כן אתקשר,  אז אני כן אפגש.

מה שתרצה.

מה שיקל עליך את הפרידה הזו.

ביקשת ממני לספר לך את האמת.  להגיד לך כשיש משהו חדש,  ואני עמדתי בהסכם.

ביקשת שניפגש ונדבר כמו ידידים.

ואז ביקשת לדעת אם אולי נחזור.

ואני לא יכולה להגיד שלא כי כל פעם שאני רואה אותך נשרפת לי הנשמה.  אבל חזרתי על המנטרה ואמרתי לך את מה שחשבתי שיגאל אותך מייסורך.  שזו כבר לא אופציה.

ונשבר לי הלב כשאמרתי לך את זה.

ועדיין חזרתי על המנטרה וחשבתי שעדיף שתרגיש טוב,  ואם יום אחד נרצה לחזור אז נתמודד עם זה.

אבל אתה לא עמדת בהסכם.

כי כשאני שאלתי אותך,  שיקרת לי.

אתה מעז לשאול אותי אם יש סיכוי שנחזור אחרי ששכבת איתה?  איתה?

איך אתה מעז.

נמאס לי מהמנטרה.  תסתדר לבד,  סיימתי לשמור על הלב שלך.  עכשיו הגיע הזמן שאשמור על שלי.

ליבי געש בקירבי. כהרגלו, הרגשתי כיצד הוא נלחץ לתוכו, נאטם- כאילו היה פלנטה על ערש דווי, כאשר כל מסתה קורסת פנימה, שעות לפני שתתפוצץ בהבזק של רגע. התקשרתי. פעמיים. כשענתה, קולה היה חלוש ועצוב, כנראה מכונסת היא בתוך עצמה במיטתה. כעסתי עליה. היא לא יכולה לבוא אליי בטענות על כך ששכבתי עם אחרת, כשהיא בעצמה המשיכה הלאה. שהיא בעצמה שוכבת עם מישהו אחר, ובכל פעם שאעצום את עיניי ואדמיין את זה, ליבי יתחשמל בכאב. כבר חודשיים שהיא איתו- ולא חשבתי ולו לרגע שהיא בכלל עוד זוכרת אותי בחלומותיה. והיא הרי איתו, עם הדתי הבריטי הזה שלה (ושיכבד את ראש הממשלה השמן), אז למה שתכאב כל כך את מעשיי? "אבל הוא בן זוג שלי" התגוננה- ואני רק נמלאתי עוד יותר חימה, שאותה עצרתי בכוח מלהתפרץ- למה אני צריך לדעת שהיא שוכבת איתו?

אז שעה ארוכה ניסיתי להרגיע אותה. "אני לא רוצה שנדבר יותר, או שניפגש יותר", אמרה בכאב.

לבסוף הצלחתי. ואפילו צחוק קטן ומתגלגל הצלחתי לשלוף מגרונה.

היא הציתה בי תקווה. הרי לא ייתכן שהיא תישבר כך, אותה בחורה חזקה ובטוחה, אם היא לא אוהבת אותי באמת. "יהיה זה שקר לומר," המשיכה- "שיש ביני לבינו מהלהבה שהייתה ביני ובינך". אבל הנה היא אומרת את כל מה שרציתי לשמוע. שיש לי סיכוי עוד לתקן. להתעלות על עצמי, ולצאת מן השוק הארוך שבו הייתי שרוי. להיות לה לבן זוג, ולא לבול עץ מפוחד.

לבסוף ניתקה השיחה, ואני חזרתי פנימה. את ע' פגשתי מחוץ חדר, בדיוק כשחזרה מלמלא מים מן הקולר האיכותי. בוואטסאפ שאלה אם אני בסדר, וטענה שהיא מפחדת.

הייתי נסער. אלה גרמה לי להאמין שזה ייתכן. וכבר ממש יכולתי לדמיין את זה. לגעת בזה. איך האור חוזר שוב להאיר על חיי, ואת עיניה היפות מקדמות אותי בכל בוקר. אבל ע' הייתה לי כבת זוג כמעט לכל דבר ועניין בשבועיים האחרונים. אבל הניצוץ שהיה לי עם אלה לא היה שם. לימים אלה תאמר שהניצוץ הוא אינו תנאי הכרחי למערכת יחסים, ואפשר גם בלי. שאין בהכרח אהבה אחת לכל אדם, ושאהבה אמיתית נובעת מעבודה קשה. אני לא מסכים איתה. עם ע' היה לי כל מה שיכולתי לבקש מבת זוג, מלבד היצר החייתי שאלה עוררה בי.

ולכן, בניגוד לרצונה הברור, גררתי אותה איתי אל חורשת העצים הנמוכים שמחוץ לבניין, ואמרתי לה שאני לא רואה את זה ממשיך. "זה בגללה, נכון?" שאלה אותה בעיניים דומעות.

"לא," השבתי במהירות. היא רק הייתה הקש ששבר את גב הגמל. הלב שלי נחבט כבמשחק טניס, ורק רציתי לתמרן ולקבל החלטה כלשהי, כזו שתפגע כמה שפחות במעורבים. היא כעסה עליי כל כך. היא לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שאני לא נותן לה הזדמנות. אחרי שבועיים טובים כל כך יחד, אני לא יכול לזרוק את הכל לפח. אבל היא הייתה מוכרחת להבין, שאני אדם קנאי ביותר. ושאהבתי לאלה גדלה והתעצמה כל כך אחרי הפרידה, בדיוק כמו שהיה עם סאנשיין בזמנו. נעשיתי עיוור לכל דבר אחר. לא רציתי לגרור אותה לכל זה.

שעה ארוכה נוספת חלפה, לפני שהבנו שהמבחן בOOP על סף דלתנו, וחייבים לחזור וללמוד. ש' כבר חיכה לנו בחדר. כבר זמן מה שיש בינינו מתח רע ושחור. מאז שהתחלנו ללמוד יחד בתקופת המבחנים. סיפרתי לו שאלה יצרה איתי קשר. הוא ביקש לנחם, וטען שאין לה שום זכות לעשות זאת. אילו רק מישהו מאתנו היה יודע איזה תהפוכות היא בוודאי עברה בעצמה.

כתבתי לנ', השותפה שלי, שהתחברה מאד לאלה בתקופה שהאחרונה ואני היינו לאחד. ביקשתי ממנה שאם אלה תשאל, שלא תספר שע' בילתה אצלי בשבועיים האחרונים. לא רציתי להוסיף עוד עצים למדורה. עוד אני מתחנן בפניה, וזו מקשה עורף, ע' הסתכלה על כל השיחה מהצד. לבסוף לקחתי את ש' החוצה גם כן, וסיפרתי לו. סיפרתי לו על ע' ועליי, למרות שניסינו לשמור על כך בסוד בשבועיים האחרונים. רצינו, כי אני מצידי לא רציתי שאלה תדע, וגם לא רציתי לפגוע בו, שספג כל כך הרבה ריקושטים אחרי הפרידה האחרונה. עוד לא הייתי בטוח לגמרי בקשר הזה, ולכן העדפתי לשמור אותו בסוד. הוא התנהג כאילו הכל כשורה, אבל דקות ארוכות לאחר מכן, כשאני רדפתי אחרי ע', בכדי להרגיע אותה ("על כולם אתה מנסה לשמור, חוץ מעליי. איך אתה חושב שזה גורם לי להרגיש?"), הוא הסתלק ושלח לי הודעה שהוא כל כך כועס, כשהוא חושב על עצמו בלבד, בלי שיהיה קשור לזה בכלל.

לא יכולתי לשאת עוד את הטלנובלה המשוגעת שהשתוללה לה שם. פשוט ארזתי את חפציי, והסתלקתי משם. בבית כתבתי לאלה, ובתחנת האוטובוס גם התקשרתי. "אני אוהב אותך," אמרתי. "ואני מתכוון להילחם". "אתה עוף מוזר," היא השיבה.

"אני רוצה שניפגש." דרשתי.

"לא, צ'רצ'."

"בבקשה."

"אני אחשוב על זה." נכנעה.

אבל בשבילי זה היה מספיק. וכאשר התיישבתי במושבי, געשתי בהתרגשות. אני יוצא למלחמה על ליבה, דבר שמעולם לא עשיתי, וקיים הסיכוי הקטן שאצליח. אז עוד השמש ירדה לה בצבעי אש על הרי ירושלים, החלטתי שאשלח לה זר של פרחים. המחירים באתרים השונים היו מופקעים. לא הגיוניים ממש, אבל בסופו של דבר- מצאתי זר של ורדים, וכתבתי פתק. רציתי שהזר יגיע בשישי בבוקר, אז בוודאות מישהו יהיה בבית לקבל את הזר.

את הרגע בו תקבל את הזר הרצתי בראשי אינספור פעמים. הגעגוע והתקווה שגאו בי היו כה גדולים, עד שלא אפשרתי לאפשרות שבכלל כל הקרב הזה ייכשל נחרצות, לחלחל אל בין הסדקים. נזכרתי כיצד היא קיבלה זר פרחים ממחזר אחר, כשעוד הייתה איתי. רציתי אני להילחם כעת על ליבה.

בבוקר שישי קראו לה הוריה למטה. זר פרחים חיכה לה בדלת, אבל היא הייתה בטוחה שהוא מאחר. "לעזאזל!" היא צעקה. היא לא התכוונה לגרור אותי למרדף.

אז היא התקשרה. ובשיחה אחת למול שדות התותים שביישוב, הגענו להסכמה הדדית שנוותר. שאת הנעשה לא ניתן להשיב. שלה יש אותו, ולי נותר הכאב. הסברתי לה שאיני כועס. שאני יודע שלא עשתה דבר בכוונה לפגוע- אלא להפך-  כעת, כשאני יודע עד כמה הייתי יקר לה.

אז כעת היא פצע. פצע פעור ושמו אלה. אבל החרב נשלפה מחזי, וכעת עליי לקבל בזרועות פתוחות את תקופת ההחלמה. וגם תשומת הלב ממ', או הבחורה הנועזת שניגשה אליי כשהתאמנתי בפארק, וביקשה ש"נמשיך לדבר" (אבל איבדה את זה מיד כשקראה לי "מאמי" בהודעה ששלחה לאחר מכן) – לא יהיו תחליף לזמן, שאיך אמר אברהם?

עושה את שלו.