כמו יובלים המתנקזים לכדי נהר שוצף, כך גאתה התרגשותו של ש', כאשר האירוע גישש ובא. כבר חודשים שהוא מדבר ועוסק בכך, מבקש תמונות ומרכיב מהן קולאז' נע, כותב ומלחין, ומבלה שעות בהתבוננות במראה, מחליף חליפותיו כמו נשים או גרביים. בוקר אחד התבונן בבבואתו המביטה בו בחזרה, והחליט. וכאשר ש' עומד איתן בהחלטתו, גם פרד לא יוכל להביסו בקרב קרניים. בצעירותו סבל ממחלה, וכעת שרידיה נותרו על גופו. מעולם לא ראיתי שעודף המשקל היה לתחרות בחיוכו הגדול, והאושר שידע להכניס גם לכיתות החשוכות ביותר, אבל כעת, אחותו הגדולה מתחתנת- והוא מתכוון להיות יפה וייצוגי עוד יותר מהחתן.

ר' כבר אינה ילדה. מן המגדל שברחובות עברה לתל אביב, ושם פגשה בגאון. הוא אמנם מבוגר ממנה ביותר מעשור וחצי, אבל אין זה מנע ממנה לשקוע במחשבות, והרי אינה רגילה, אודותיו- שבויה במשרדה שבתחנת המשטרה. והרי עושה היא עבודת קודש, ממש שליחות ראתה בתפקידה, והנה הוא לא רק מפריע. הוא מערער את כל עולמה. אז החליטו להינשא. אבל זו החלטה הרת גורל. הגאון איש ציבור, בעל מיזמים ועסקים, למוד נסיון וחיים- אל החגיגה מתכוון להזמין את כל אלו אשר נקרו על דרך.

הוריו של ש' אנשים פשוטים. פגשתי בהם פעמים מספר, כאשר היה עלינו להיסגר בחדרו של ש' ביישוב הירושלמי עם הנוף לים, והתאהבתי בהם כמעט מיד. אביו ציניקן חסר תקנה, ורק מחפש שותף לזלילה של מנת בשר הגונה בבית שכולו צמחוניים, ואמו בעלת לב בפרופורציות לא בריאות כמעט. גם לאחר התאונה הקשה שעברה, והרי נרמסה על ידי משאית, קמצוץ מאהבתה לאחר לא נפגע. לא נתנה לי לעולם לעזוב את סף דלת ביתה, מבלי שציידה אותי במנת שניצל חמה שזה הרגע הכינה, וכמובן שתפוח לבריאות.

כבר מעל 30 שנה שחיים הם ביישוב שהפך לעיר שמעבר לקו. מכלום ושום דבר הצליחו לגרד משכנתא ולגדל ילדיהם, מבלי שיחסר להם דבר. ובכל זאת, הנה הגיע הנסיך על סוסו הלבן, ושבה את לב ביתם. אבל לאהבה יש מחיר, והוא כבד. פעמים אין ספור הצקתי לש' שאיני מאמין לשמע אוזניי, כאשר חזר וסיפר את תקציב החתונה המתקרבת, ומדיי יום היה מתיישב לצידי באולמי ההרצאות השונים בקמפוס על שם אדמונד, ומספר על הטלנובלה האחרונה שהתלקחה בביתו. המרוקאים האלה משוגעים. כל כך הרבה הקדמות וטרטורים קודמים לאירוע האמיתי, יקרים אף יותר מהחתונה עצמה. והרי ש' היה שבוי ומסור לאחותו, ולקח חלק בכל פרט ופרט. וזאת על אף שהשתדל להתאמן מדיי יום, לחסוך למחייתו ולקרוס תחת התואר הכפול של מדעי המחשב ומנהל עסקים של האוניברסיטה העברית.

חינה, טרום חינה, הכרות מחדש, ומה לא עברו הזוג, שאינו צעיר כבר כפי שנהוג לספר, עד לרגע בו סגרו את האולם במשמר הנגב- ואותנו הביאו באוטובוסים.

לש' יש חברה קרובה. כבר מעל 20 שנה שהם יחד, ואינם שומרים סוד זה מזו. מ' היא בלונדינית אשר התברכה כמעט בכל. עיניה גדולות, ופניה עדינות. רגליה דקיקות ומתניה צרים, בניגוד לשדיה, אשר מבקשים להתפקע מכל שמלה שתבחר. כבר עם הגעתי לראשונה לירושלים, מיד אחרי שפגשתי בו במקרה על הדשא שבמרכז הקמפוס ביום אביבי של ספטמבר, ניסה להפגיש בינינו. אבל רצה הגורל, וכל אחד בחר לצעוד לצידו של אחר, יד ביד, אל אם כן היד אחזה בדבר מה אחר- אבל כעת גם ע' וגם א' כבר לא עימי. וגם היא, באופן פלא, סיימה את זוגיותה עם הקבלן מירושלים, ואז ש' החליט- הרי זהו זיווג משמיים.

אז התכוננתי. את בגדי החגיגיים עוד ארזתי בנתריק מעור שאבי נתן לי, כדי שלא יתקמטו בנסיעה המטלטלת באוטובוס הארוך של מוצ"ש לירושלים. אל בנייני האומה התייצבתי, כשאני לבוש מכף רגל ועד ראש בבגדים היפים, בולטים הם בסגול עדין וכחול – אשר קניתי עוד מסיבוב הקניות הארוך שערכתי לבדי בניו יורק, בסוף הטיול הארוך שלי בדרום אמריקה. ע' כבר חיכתה שם מעבר לכביש, לבושה בשמלה קצרה, אשר הייתה לסמל יציאתה בשאלה. יורי התלבש כמו חוואי גרמני, שזה הרגע רקד על שולחנות העץ באוקטובר-פסט, ושניר הגיע, כמצופה, מחוייט בבלייזר שכה אהב.

לאחר התעכבות קצרה, הצטרפנו לאוטובוס הזקנים, ויצאנו אל הנסיעה הארוכה אל כיוון באר שבע. ע' רצתה להניח ראשה על כתפי ולישון, בצעד שובר מוסכמות, והרי אינינו יוצאים עוד- אבל אני ביקשתי להתווכח. לדון מתמטיקה. רומנטי עד בחילה.

לבסוף נרדמנו. כשהתעוררתי, בדיוק חלפנו על פני תחת הדלק "פז" שבצומת בית-קמה, ואני נזכרתי בפעם האחרונה שעברתי כך באוטובוס בצומת, כשהרובה השרוט לרגליי, ואנו דוהרים קדימה, אל שטחי הכינוס, לפני הכניסה אל רצועת עזה במבצע "צוק איתן". חלפנו על פניה של העיר רהט, והחלטתי לשתף את ע' בסיפוריי הרחוקים, על אותו לילה ארור בו יצאנו, כבדים כל כך מציוד מגן, מים ואוכל, לכבוש עם כל חטיבת גולני הסדירה את העיר הערבית העצומה. כבר שכחתי את נוף המדבר הצפוני, גבעי ושופע ערוצים, ובתוכם חורשות טבעיות של עצים נמוכים, אך צמחייה עבה.

הנהג המשוגע החנה את רכבו בפתח האולם. את האוויר רעננה בריזה. עם כניסתינו לאולם, שלשלנו את הסכום המוסכם על כולנו לתוך מעטפה, חתמנו ב"המלאכיות של ש'"- ולחצנו את ידיהם של שמוליק ואריאלה. שמוליק היה אפטי במידת מה, אבל את פניה של אריאלה איים לקרוע חיוך אדיר.

מיהרנו את הבופה, אבל בדרך עצר אותנו ש'. הוא היה מחוייט בחליפה חדשה, כאשר בניגוד לתכלת המגוכח שצעקה הראשונה, כזו שהשוותה לו מראה של צ'ארלי צ'פלין, כעת זו טבעה בכחול עמוק, וידעה להדגיש את גובהו וגבריותו. פניו קרנו באושר. הוא היה כל כך מרשים, עד כדי כך שהתחלתי לחשוב שמא האירוע הזה לכבודו, ולאו דווקא לשמם של הגאון ורעייתו לעתיד.

בשר הבקר היה טפל, והקציצות שרופות. ע' דווקא נהנתה לזלול מן הסושי, אבל אני דווקא התאכזבתי, לאחר שש' בנה לנו ציפיות של מאכלים מן הירח. והנה היא מיכל, לבושה בשמלה אפורה, צמודה למתנים, ומדגישה את חזה הגדול, אך שיערה היה קלוע בתסרוקת לא מחמיאה בכלל, כשל ילדה במסיבת סוף השנה בגן.

כשהגיע הרגע, ש' נקרא אל הבמה. הוא עמד שם במרכז, בין שאר אחיות החתן, ועיניו דומעות מאושר. אהבתי אותו מאד באותו הרגע. הכלה והחתן נכנסו נרגשים, אך בפנים אטומות- לצלילי שיריה של עופרה חזה. על השטיח האדום צעדה ילדה קטנה, לבושה בשמלה לבנה וצחורה, ובידה סל של עלי כותרת. עד אשר הזכירו לה שיש לפזר את העלים לכבוד הכלה, רק התהלכה לה במהירות אל עבר החופה, ומשהזכיר לה אותו הגבר, שפכה במהירות את כל תוכן הסלסלה אל הריצפה.  את טקס החופה העביר שר בריאות לשעבר, אך בקול כה מונוטוני ומשעמם- אז עברנו אנו הצידה, ובהשפעת הבירה הדוחה שהגישו, תיארנו את האירוע סביבנו בבדיחות מתמטיקה חריפות למדיי.

לאחר מכן נכנסו פנימה. אותנו, החברים, הושיבו בשולחן 4, הצמוד לבמה. מצידו השני של השולחן, יכולתי להבחין בעיניה של מיכל תרות אחר שלי. מהר מאד הבנו שלא לשם הלחם והמטבוחה הגענו, וניגשנו אל הבר, ובו עמדו ברמניות יפות מיוחד, לדחוף לגרונותינו מעט מן הכוהל המשכר. לאחר הוויסקי קיבלנו וודקה. ולאחר כל לגימה, יש לנגוס במהירות בפלח הלימון, שיעביר מעט את טעם המוות ששוטף את הפה.

במהרה החלה הרחבה להתמלא, וכולנו עזבנו את צלחות הסטייק, ויצאנו מתודלקים אל הרחבה. אבל המוזיקה הייתה ערבית, וחסרת קצב משכנע- ולמזלנו זרם אותו "יהודי מרקד" מהשיר של ברונו מארס. מיכל רקדה רחוק, וע' קרוב. ש' אמר שיש פה סיכוי, אבל היא לא הראתה עניין גדול. אולי רק ניסתה לשחק את המשחק, ואם כן, אז קצת יותר מדיי. אז אחזתי בידיה של עמית, ובתנועות מהירות, קרבו גופותינו לכדי ריקוד אחד מדרום אמריקה. כשניגשתי לאחר מכן אל מיכל, והצעתי לה לרקוד, סירבה בנימוס, בטענה שנראה שאני וע' באמצע סחרור חסר מעצורים. תהיתי לעצמי עד כמה אני יכול להרוס לעצמי הזדמנויות, מבלי לחשוב, וחזרתי לנגוס בסטייק העסיסי שהונח לפניי.

לקראת חצות, גלי עטרי חצתה את הרחבה במכנסיים מנומרים, לרקוד עם החתן המחויך.

מיד לאחר ההפתעה הזו, ש' ניגש והודיע שאוטובוס הזקנים לירושלים עומד לעזוב, ועלינו להיות עליו. מאד הצטערתי שלא זכיתי להרגיש את גופה של מיכל מקרוב- אבל מצד שני, מצאתי את ע' שעונה על חלון האוטובוס, ועינייה מצומצמות, מביטות בשלי. הרכב היה עמוס במבוגרים, אך זה לא מנע ממנה לקחת את כף ידי, ולהניחה בין רגליה, ואז לסגור עליה בעוצמה. במושב שמאחורינו יורי ושניר המשיכו להתגלגל מצחוק מבדיחות מתמטיקה, אשר החלו לחזור על עצמן, וע' מצידה החלה לפלוט אנחות קלושות. היינו כה שיכורים, שזה לא ממש הפריע לנו.

בירושלים היא חזרה איתי אל דירתי. עוד לא הספקתי לנעול את הדלת מאחורינו, וזו כבר נכנסה אל חדרי. כשהתארגנה לה במקלחת, הדלקתי נרות ופיזרתי בחדר, ואף הנחתי לצלילים חלושים לבקוע מרמקולי הלפטופ שמעד על השולחן. באותו הלילה שכבנו פעמיים. היא הייתה רזה עוד יותר מפעם שעברה, וכל גופה היה כאילו גולף בעץ. שרירי ומעוצב. איני יודע למה איני מצליח ליהנות איתה כפי שהייתי רוצה.

בבוקר שוחחנו, והבהרתי לה שאיני מעוניין שנחזור. לא רציתי שמה שהיה בינינו ייהרס. כל כך הרבה דם הקזנו בדרך לחידוש הידידות בינינו, וחבל היה שלילה שכזה, סוער ככל שהיה, ינפץ את כל עבודת הניגרים, כשפתה של המרצה ל"תכנות מונחה עצמים", שהקדשנו אל תוך הקשר הזה.

אז היא חזרה לפתור את התרגיל באינפי, ואני? אני חיזרתי אחרי מיכל, בצורה לא מוצלחת בכלל, וחזרתי לכאוב את אלה.

צרות של עשירים.