הבוקר היא סיפרה לי. היא בדיוק יצאה מבניין קנדה הפינתי, ואני רדפתי אחריה, לומר לה שלום. התיישבנו תחת השמש הקופחת, ומהר מאד בחרנו לשבת על הגבול, היא באור ואני בצל. ואז היא סיפרה לי, לבושה כך בגופיה ירוקה יפה כל כך. תחילה שמחתי בשבילה. מגיע לה לנסות להגשים את חלומה, ואיתי היה לה תהום של פחד. הם ביקרו במוזיאון, ובילו לא מעט בחג. אבל זה הכה בי פתאום. עכשיו, אחרי שירדתי מבר המתח שבפארק בפעם האחרונה. אני מכיר אותה, ויודע שהיא לא תבזבז את זמנה. לא אתפלא אם כבר שכבו. אז ישבתי לפתור לעצמי סודוקו תחת מנורת הלילה השבורה שבחדרי, ושירים חזקים התנגנו באזניי- עד שלפתע החל השיר הזה, אבל בגרסת ההופעה, שעולה על הביצוע הנוכחי פי מליון. גם ביכולת הווקלית, העיבוד- ובעיקר באגרוף שהמילים הללו הכניסו לי היישר בין הצלעות- ושברו כל מגננה שעטיתי לעצמי, ושחשבתי שיגנו עליי מפניי החדשות, כשתגיע העת. אני מזכיר לעצמי שאני חזק הרבה יותר ממה שהייתי אז- אבל פניו החשוכות של בן זוגה החדש לועגות לי מרחובות הבירה. ואיך אשב לפתור שיעורים, כשבדמיוני הם רוקדים לצלילי מיתר, ברחובות השוק המוארים רק בשבילם?

בתוך הבית השקט, משהו חי מת,

 אני סוגר ושוב פותח חלונות.

עץ נהלימון שבגינה הופך צהוב בחזרה,

חבל שאת לא כאן כדי לראות.

ושם הולכת בשדרה, בין הכיכר לכנסייה,

וכל העיר אורות הדולקים רק בשבילכם.

הוא מחבק אותך קרוב,

וכל הקרח מהרחוב נמס תחת פעימות ליבכם.

וכאן צחוקך עוד מתגלגל, בין האור ובין הצל,

בתוך החדר הקטן מלהכיל,

את חום גופי המטורף, כן בתוכי אני נשרף-

לא נשאר כלום ממני להציל.

הלוואי, שטוב לך בלעדיי.

שמח לך אולי,

דמיינת שוב את פניי.

הלוואי, שטוב לך בלעדיי.

שמח לך אולי- דמיינת שוב את עיניי,

העצובות.