"אני מפחדת שאנחנו עושים טעות", זרקה אל כיווני באפלה, אשר נחתכה באור הנרות ושירו המתנגן של ג'ון לג'נד, ששלחה לי רגעים ספורים לפני שעלתה אל הדירה ברחוב התומר.

"בואי נשאיר את השכל בחוץ. נאסוף אותו כבר מחר" השבתי לה, והיא מיהרה להשיב בהנהון חפוז. שלחתי את אצבעותיי אל ירכיה, והתחלתי לטפס במעלה רגלה, אל מתחת לשמלתה. גופי רכן אל שלה, ושפתיי נגעו בשפתיה. אלה עצמה את עיניה, והתמסרה למגעי. לנשיכות הקלות שנגסתי בשפתה התחתונה. במציצות הקלות שגנבתי מצווארה הלבן. תחילה ביקשה להישכב על גבה, אבל אני אחזתי אותה מנגד במותנה הצר להפליא, והושבתי אותה על רגליי. כמה עונג אני חווה מלאחוז שוב בפלחי ישבנה המדודים, והרי רק חוטיני קטן היה שם להגן מפני המציץ המזדמן.

"כן", לחשה. או אז, הרמתי אותי אותה בשתי ידיי המנופחות מאימון, והצמדתי אותה אל הקיר. "כפי שהבטחתי" אמרתי לה בקול עמוק ונמוך. היא מצידה אחזה במותניי בעזרת רגליה, כאילו הייתי אלא עמוד מתכת. דחקתי בה כנגד הקיר, עד אשר הורידה רגליה אל הקרקע, ושלחה יד להוריד את הגופייה השחורה שלגופי. לאור הנר הביטה בשרירי החזה המנופחים, אשר עטופים בשכבה דקה של שיער שחור, ושלחה יד להרגיש ולחוש בגופי העומד כנגדה. שלחתי מצידי אני את ידיי אל גבה, לפתוח אט אט את הרוכסן אשר החזיק את השמלה הירוקה הדקיקה, אשר לבשה לחתונה ממנה חזרה בשעת לילה מאוחרת. שמלתה ירדה, ולאחריה חזייתה. שדיה הגדולים, ונקודת החן שאני כה אוהב, הנחבאת מאחורי הציץ הימני, ניגלו אליי במלוא תפארתם. הייתי אני האחרון להוריד את שארית בגדיי. נצמדנו כך, עירומים. שלחתי את ידי בשנית לאחוז ברגליה, ודחפתי אותה בקלות אל הקיר. "תהיה עדין איתי", ביקשה. נישקתי את שפתיה הרכות, וריח משכר של בושם חדש נידף מכל נים בגופה, ושטף את חושי בהתעוררות. אלה הביטה בי מתגרה בה, ואני כתגובה סובבתי אותה אל הקיר, והצמדתי אותה מאחור אל הקיר החשוף. עיסיתי בידיי אל צידי בטנה ומתניה, ובשיניי נגסתי קלות בצווארה.

"בבקשה", לחשה בחצי פה לאחור. אז פיסקתי את רגליה.

בבוקר התעוררתי מוקדם, מהשעון המעורר שהשקים עוד לפני התרנגולים שבכפר. כמה שמחתי לגלות שהבחורה היפה ביותר בקמפוס, זאת שהוציאה לי את עיניי מחוריהן, שוכבת- וישנה לצידי. ביום האתמול נכנסה בביטחון, כשפס בלונדיני נמשך אל צד מצחה מתוך שיערה החום, שמלה לבנה משגעת, בעלת מחשוף גדול, נצמדת אל גופתה המעוצב, וחיוך רחב, שדעך ולו כדי לפנות מקום לעיניים, אשר הישיירו מבט עמוק אל תוך עיניי, מצידו השני של האולם, וזה לא סטה מהן. איתמר דיבר על מעגלים, מעגלים- ואני רק חשבתי על העדינות, ואולי החוסר שלה, בנו- יחד. יש בה משהו מסנוור.

"אנחנו לא יכולים להמשיך" אמרה לי. "אני אוהבת אותך. ואני רוצה שתדע את זה. אתה תמיד בלב שלי. אבל מחר אני יוצאת עם מישהו אחר." אמרה נורית, ואכלה התפוח.

חשבתי על כך הבוקר, עוד אני משתדל למצוא מנת אוויר מרעננת מתוך שמיכת הפוך, שחום גופה של היפיפייה שלצידי הפך להר געש של ממש. לא הרגשתי דבר. לא הזיז לי. ידעתי שאנחנו לא מתאימים, והרי בכך שכנעתי את עצמי ימים ארוכים לפני הרגע בו כל חומות יריחו נפלו לחשמל שקרע באוויר בינינו.

ידעתי שהגיע זמני להמשיך הלאה.