איתן חשב על בנו. חבריו שכבו הנה והנה, חלקם זועקים לעזרה, וחלקם כבר אינם מייחלים לדבר. צרורות הכדורים שורקים הם מעל לראשו, ניתזים מדפנות התעלות המתכתיות. המפקד צועק וצועד בראש, עד שרימון מושלך אל רגליו, והוא חדל מלפקד עוד. "איתן! איתן! קום, וחפה!" קרע קול הדממה הצורמת שכבשה את אזניו. מבלי להסס לרגע, הרים את המקלעון, ושכח. שכח את אלו שנפלו מאחור, וראה בעיניו את אלו שעוד רצים מלפנים. המעבר בתעלות הקשר הירדניות קשה ומסורבל. אין מקום לעבור! והירדנים ממשיכים להמטיר אש תופת מן הבונקרים שמעל, וזורקים רימונים בדיוק של נראה מאז לחם דוד בגוליית. איתן לא היסס, ויצא מן התעלה. התקדם וירה, וירה ודילג קדימה. את פניו של בנו טמן בכיס קטן בליבו, והרי לא יכל לחשוב על הפרידה. החבר'ה שבתעלה מתקדמים קדימה. כן, הירדנים מורידים את ראשיהם! איתן מצמיד את כת הנשק אל כתפו הימנית, ושולח צרור אל עבר חרך הירי שבבונקר שממול. לפתע, אור מבהיק מן אותו החרך, ותערובת של עופרת ומתכת לוהטת חובטים בפרצופו, והוא נופל אל התעלה- ויותר לא שב לקום.

50 שנים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי מוקף בהמון תוסס, אבל בניגוד לאיתן, לא היה הוא ירדני. את רחבת ממילא השוכנת לשפתו של שער יפו בעיר העתיקה, מילא המון גדול של ישראלים, אשר הצטופפו יחדיו להשתתף בטקס הגדול שארגנה שרת התרבות. רובי ריבלין וראש הממשלה עוד נשאו מילותיהם הגבוהות והדמגוגיות מעל ראשינו, כשאנו נדחקנו ברווחים הצרים שבין ההמון ועגלות התינוקות, עד שמצאנו לנו עמדה נוחה לתצפית. מולנו נישאו להן חומות ירושלים העתיקות, אשר צרבו אל תוככן סיפורים ושתיקות אינספור. חלק קטן מהן היה מוסתר על ידי רמזור אקראי, שהיה לזכר החיים ,שחוצים בצומת בה עמדנו מדיי יום.

היה זה אירוע לציון יובל השנים לשחרורה של ירושלים. עם סוף הנאומים, נדלקו החומות באש. מיד לאחר מכן החל מופע אורקולי משגע, בה נראו החומות כמתפוררות לרגלינו, ונבנות מחדש בצורה מוחשית כל כך, וכתבים ישנים, ציטוטים מן ההיסטוריה, החלו להיווצר מן הלבנים הגדולות. הקלטה מהקשר, וקולות שבירה של אבן, ותמונות וסרטים הרצים הנה והנה, מספרים את סיפור הקרב העקוב מדם שהשתולל במקום בו עמדנו כיום בשקט. אמנים מוכרים עלו על החומה שלרגלי מגדל דוד, ובתורם הללו בזמרתם את ירושלים. עמיר בניון לצד דוד ד'אור, ושרית חדד ההריונית, החליפה בתורה, בליווי תזמורת גדולה, את אברהם טל. בן סנוף נשבע שלא ישכח את שמה לעולם. ואז- מצדה הדרומי של העיר עלו לשמיים עשרות רחפנים, ואלו הסתדרו כשורות חיילים גרמניים, בציות מופתי בשמיים שמעלינו. אין ביכולתי לתאר עד כמה מרשים זה היה. הכיצד ניתן לשלוט בכזאת כמות של רחפנים, אחד על יד השני, מבלי שיתנגשו ויתרסקו אל תוך הקהל בתור "אסון המסוקים השלישי". בסנכרון וסינרגיה ציירו הם בשמיים את האריה, והוא סמלה של העיר, ולאחריו את מגנו של דוד, את שמה של ירושלים ואת הספרה 50. נראה שאפשר להוציא את הדגלנים בהר הרצל מהביזנס.

המחזה היה מרהיב, אבל אנחנו השתעשענו במחשבה איך ייתכן שכל חבורות הפינגווינים לא עולות עלינו, או איזה מחבל אקראי ינסה לצרף אליו לאורגיה המחכה לו עוד כמה אנשים.

את הלילה הירושלמי הזה סיימנו במזללת ההמבורגרים הנודעת "איבוס", אשר מלבד מחיר גבוה, לא עמדה בציפיות הגדולות שבנה לי האינטרנט. אבל לנו לא היה איכפת, כשישבנו ע', ר, ש' ואני לזלול מנה גדולה של בשר גרוע.

טראמפ כל כך מיהר לברוח משרה, כך שהוא פספס את כל הכיף. לקראת 19:00 אתמול שמעתי קולות מתחזקים מן סלון הדירה. כשיצאנו אני וש' מהחדר, אחרי שקרענו מעל המחשב לבנות את הuml הנוראי הזה, לפרוייקט המשותף בתכנות-מונחה-עצמים, גילנו חבורה גדולה ושמחה עומדת צפופה בכניסה לבית. כאילו הייתי הארי פוטר, ואלו באו להושיעני מזה שאין לנקוב בשמו. החבר'ה לא בזבזו את הזמן, וחיש מהר כבר נפתחו להם בקבוקי הבירה המקסיקנית, ואל לשונותיהם נוספו פלחי לימון קר. כמה שאני מתעב בירה. לכן העדפתי למזוג אל תוך כוסות, שנועדו בכלל למסיבת תה (אחרת אין סיבה הגיונית לקיומן), כמות נכבדה של וודקה, ולשתות אותה לאחר מבט ארוך בעיניה של עמית, עד אשר תעלה על פניי ארשת גועל גדול, ואזנק לנגוס בפלח הלימון, בכדי להעביר את הטעם. גם אחרי 25 שנים על פני הפלנטה, וניסיונות רבים מספור- אין לי שמץ למה אנשים נהנים לשתות.

הורדנו שוטים בקצב מסחרר. ובכל שוט משקה שירד בגרוני, גיליתי שרגליה של ע' מחפשות לכסות את שלי. מזווית העין, ש' הביט בנו במבט כועס ואף ביקש להפריד בינינו, אבל המתח הגדול שעמד בינינו כבר זמן רב מדיי, היה צריך סוף סוף לקבל ביטוי גשמי. ש' החל לספר על הבחורה הדתייה שכמעט הביאה למותו בידי אחיה בצעירותו, ודיוויד מפתח תיקווה קפץ על ההזדמנות, והחל לגולל באוזנינו המוחרשות מטמטום את הסיפור על הדוסית שלו. ע', אשר הייתה עצורה בשמלה אפורה, אך מחמיאה- קירבה את פניה לשלי. "איזה עיניים יפות יש לך, אתה יודע?" החמיאה לי. חששתי וקיוויתי לרגע הזה. מאז שנפרדנו לפני 4 חודשים עברנו תלאות ארוכות. ועכשיו, לאחר הפרידה מאלה, צצה לה שוב ההזדמנות, והיה זה האלכוהול אשר ניצח על התזמורת. היא קרבה אל אוזני, ולחשה  : "אני הולכת לגנוח" והחלה להיאנח, עוד אחרים סובבים אותנו מכל עבר. ביקשתי ממנה להפסיק, שתשמור את זה לאחר כך, הרי מי יודע היכן נסיים את הלילה.

השעה נעשה מאוחרת, והגיע הזמן לצאת אל גן סאקר, שם השתוללו אלפי סטודנטים לצלילי הופעות מתחלפות. כשניגשתי לאסוף את הארנק שלי מחדרי, היא סגרה מאחורי את הדלת. מבלי לומר מילה, היא ניגשה אליי, עטפה אותי בשתי ידיה, ורכנה אל שפתיי. לא יכולתי להתנגד. והפלתי אותה על מיטתי. "עכשיו, אני רוצה אותך עכשיו" אמרה בקול לא אופייני לה, שבור מעט. "לא עכשיו," אמרתי בקול רועד, "אנחנו לא יכולים." ובכל זאת שלחתי את אצבעותיי אל בין ירכיה, אך מיד שלפתי אותן בחזרה אליי. רכבות הרים ותהפוכות חוויתי עם ע', ולא משנה עד כמה אני מסובב, לא אתן לאנרגיה המחשמלת הזאת להרוס את כל אשר בנינו יחד בדם.

אל גן סאקר הלכנו ברגל. בדרך, ממש כשנכנסו אל גן השחר שלמרגלות האוניברסיטה מאירה החליטה לשתף אותי, בכך שהרושם הראשוני שלי הוא שאני מחפש סקס, לא קשר רציני חס וחלילה, אלא רק לילה ארוך של זיעה ותשוקה משותפת. "אני לא יודע אם להיות מוחמא, או שמא ההפך" אמרתי  לה. והרי אמנם הקשר עם אלה לא צלח, אבל עודני מחפש. מחפש בת זוג שתכיל את כולי, ואני אבלע אותה בחזרה.

הגענו בדיוק בזמן. בדרך שלחו בקבוצה השכבתית של מדעי המחשב תמונות של סלפי עם קהל של משתוללים. הייתי חסר מנוחה. המחשבה שאלה עומדת בקהל, גרמה לי לרצות לרוץ ולדרוס את האנשים שבדרכי, ומצד שני להתרחק כמה שאפשר. אספנו את הכרטיסים למופע הזריחה של עידן רייכל- והצטרפנו אל ההמון. "ערוץ הכיבוד" בדיוק עלו, ואני תרתי בעיניי הנה והנה, להצטרף לנחיל המדמ"חניקים שהיו לשבריר מכלל הפרצופים. רז רקד עם מיכל, ונדמה היה שמתוך בובת הלימודים, התפרצה לה חיית מסיבות. לפחות הוא לא רקד עם אלה. כך גם ביקשתי לוודא בשאר הערב. שלפתי מתוך כיס הז'קט שקית ניילון עם בלילת עוגיות שהכין שימי, עמוסות הן בכל טוב, ובלעתי חופן הגון. היה קשה ללעוס את העיסה הדוחה הזאת, אבל מסיפוריה של ע' מליל אמש, נדמה שיהיה זה קינוח נחמד מאד לראש המסתובב מיותר מדיי וודקה.

והנה מיקה היפה הגיעה אל המעגל, ואני, חסר מעצורים, ניגשתי לשוחח. כחתול ועכבר היינו היא ואני מאז שהתחלנו ללמוד בנובמבר האחרון, ובכל זאת- דבר לא קרה. אולי מפני שעד כה הייתי במערכות יחסים כושלות, או שמא דווקא בגלל שהיא חסרת נסיון. בכלל, כך גילינו ש' ואני לאחרונה, שרבים מחברינו לספסל הלימודים חסרי ניסיון ממשי בכל הקשור להעתקה הלינארית שבין גבר לאישה. בתור סטודנטים לקורס "לינארית 2", הגיע הזמן שווקטורים יתחילו לעוף באוויר.

אז רקדנו. המכבדים שרו על טניה קון טיגו, ואני צללתי אל תוך עיניה הכחולות של מיקה, רק ממרחק נגיעה. נדמה היה שכל החומות ששמה מעליה כנגדי, נפלו כבמפלת יריחו. אבל במהרה חזרה להצטרף אל חבריה, ואני חזרתי לרקוד עם ש' וע', כהכנה לחתונה הגדולה והמדוברת של השנה.

לידוי וחבריו עזבו, ואל הבמה הלוהטת עלו לא פחות מכוכבי הנוער הגדולים, סטטיק וחברו בן אל. התפוצצנו מצחוק. סטטיק עלה בחליפה סגולה וצמרירית, דבר שלא הפריע לו כלל וכלל להשתגע ולצרוח על הבמה את כל אחד מהלהיטים הגדולים של הקיץ, אשר ללא שום כבוד לשפה העברית היפה שלי, מצליחים להוציא אנרגיות שהלכו לעולמן עם פרדי מרקיוקי.

ש' התרחק מאיתנו מעט, ואני נצמדתי לאחוריה של ע'. היינו שיכורים וחסרי גבולות. היא שלחה ידה לאחור ללטף את ראשי, ונעה איתי מצד לצד, צמודה-צמודה. לפתע, זה הכה בי. גלים של נמלים שטפו כל נים בגופי, וראשי נעשה מעורפל. הרגשתי שאין לי שליטה במרחב שסביבי, ונדמה היה כאילו הכל זז לאט יותר. ע' הסתובבה אליי. הרגשתי שפניי הן בלוק של בטון. היא קרבה, ואחזה בגבי. עיניי נעצמו ונפקחו לסירוגין. שפתיה היו מכוונות לשלי. שמתי את כף ידי הפתוחה על כתפה, והבטתי בעיניה. "לא, ע', גם אני רוצה אותך מאד כרגע- אבל אסור לנו." שפתיה נותרו במקומן, כאילו ביקשה שאכנע לזרמים אשר געשו בחלקת האדמה שלרגלינו. תהיתי מה אחרים חושבים לעצמם, והאם זה יתוודע לאלה. אבל הזכרתי לעצמי שהיא נפרדה ממני, ושאני לא חייב לה דבר. וגם אם מפחדת היא שאני וע' נחזור, או רק נשכב, זה לא מעניינה, כמו שאין זה מקומי לשאול אותה ברגעים אפלים האם כבר המשיכה הלאה, והרי היא ידועה כ"טורפת הגברים".

לבסוף ניתקנו. ש' סיפר לי לאחר מכן שממש כעס עלינו, אך הייתה מופתע לשמוע שהצלחתי לעצור בעדינו. מסכן, הוא נקלע אל הטלנובלות שלי כבר חצי שנה, ואפילו לא מתלונן יותר מדיי. באמת חבר אמיתי.

פי יבש מהשפעת העוגיה, והכסף הוחלף במים ללא הפסקה.

לבסוף ברי סחרוף שילח את שלום חנוך, וקינח את ערב ההופעות בשיר שאיני מכיר, כמובן- ושלח אותנו אל האטובוסים שחיכו ברחבת הסינמה סיטי, בדרכינו למרכז העיר. בכיכר החתולות נגעלנו מהמלוואח הממולא בדברים לא מתוקים ב"ג'חנון בר", ולו רק כי ע' המליצה בהתלהבות, על אף שלא אכלה. ש' לא הסתפק וקינח גם בשוקו חם העשוי מגלידה. לבסוף מצאנו מקומותינו על כסאות פלסטיק קטנים ברחבת העירייה, וב04:30 בדיוק עלה לבמה עידן רייכל, חבוש כובע יהודי. מאד רציתי לחזות בשמש הזורחת על העיר, עוד עידן מנגן על פסנתר הכנף משיריו היפים כל כך, כפי שעשיתי עם דיוויד במצדה- אבל העייפות והתשישות הכניעו אותי. אז עיניי נותרו פקוחות והביטו במסך המשדר הכל באיכות כמעט מציאותית, אבל נפשי כבר נרדמה לה מבפנים. אז עלינו על הרכבת הקלה הראשונה שמצאנו, ומהגבר הנחשק שהרגשתי בתחילת הערב, הפכתי להיות לסמרטוט המנקה את חלונות הרכבת בפרצופו.

בשקט בשקט טיפסנו במעלה המדרגות אל הדירה, חלצנו נעלינו, הפשלנו בגדינו, והתמוטטנו על משכבינו. כשהתעוררתי ש' כבר התעורר, ובדיוק היה בדרכו אל העובדה, שאולי אצטרף אליה מאד בקרוב- ואני כהרגלי הרמתי את הטלפון מהריצפה, שנאמר : "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?"- לראות הודעה מאלה, שמספרת שהתעצבה לה, אתמול בלילה, כשלא זכתה לרקוד איתי לשיריו של החשמל הסטטי בשמלה הסגולה.