"Moment Of Glory"

במפגש האחרון שלי עם אוכלוסיית הקב"נים/פסיכיאטרים הוחלט שיום העבודה שלי מסתיים אחרי ארוחת הערב.

זה נתן לי יותר זמן לעצמי. הסכמתי לקבל בנוסף הת"ש 2, ככה שאפסיק לסגור שבתות. בכל מקרה דיי מאיימים להוציא אותי מהצבא על חוסר שיתוף פעולה. אני חייבת להגיע ל-4 פגישות, ואם אפספס אחת יוציאו אותי מהצבא. אם המצב לא ישתנה במהלך הפגישות ואמשיך לא לשתף פעולה, גם אז אצא מהצבא. זה קצת לא הוגן. ובנתיים אני מרגישה שהפגישות האלה לא הולכות לשום מקום.

אני מצפה מאנשים בצבא להתנהג בצורה יותר בוגרת. אבל בתקופה האחרונה הצבא יותר מזכיר לי את הבית ספר. בבית ספר העברתי את הזמן בשיחות עם בנים- הידידים שלי, ואיכשהו אנשים תמיד היו חושבים שאנחנו חברים, שיש בינינו משהו, ורצים להפיץ את השמועה, רכילות. בגלל השטויות שלהם התרחקתי מהרבה אנשים. בצבא זה קורה שוב. אני מוצאת אדם-אפילו לא ידיד, כי אין כאלה בצבא- שאפשר לדבר איתו, ואנשים מתחילים לחשוד. לאחרונה יש המון שמועות על זוגות בבסיס- משום מה אני גם חלק מהרכילות. מגעיל אותי לראות אנשים שדוחפים את האף. במידה ויש או אין זוגות, זה לא אמור לעניין אתכם. וההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת והרדיפה אחר האהבה, נראה לי מיותר.

ענייני האהבה בבסיס הולכים לכיוון לא טוב. זה גורם לעוינות בקרב הבנות.

אני שמחה שאני מחוץ לכל הבולשיט הזה.

מבחינתי אין אהבה בצבא.

קישור לבלוג

שוב אני מתפרקת, וצריכה לבנות את עצמי מחדש. זה קרה יותר מדיי בתקופה האחרונה, והנה זה קורה שוב.

ישנתי בערך שעה וחצי בלילה, ואני לא מרגישה עייפה- עדיין. מערבולת של רגשות מסתובבת בתוכי, אם כי נראה שהיא מתחילה להרגע, או לפחות לעת עתה. אני אוהבת אותו. הוא כנראה לא. הוא נישק אותי כי הוא חשב שזה יעזור לי להרגיש טוב יותר. הוא לא יכול לעמוד בפניי, כי הוא לא רוצה שארגיש רע. הוא עדיין התחיל את זה. ורק אחר כך הוא הבין שזה לא משהו שידידים צריכים לעשות, שזה לא דבר טוב.

במשך ארבעה חודשים אני הורסת את הידידות שלי איתו. אבל הוא התחיל להרוס אותה.

אני מרגישה שהוא שיקר לי, בכל מילה שאמר, שנועדה לרומם את רוחי. קשה לי עכשיו להמשיך להאמין לאדם שהרגשתי שיכולתי לדבר איתו על הכל.

כשהוא חיבק אותי וכל כך רציתי לבכות, הדמעות לא יצאו. חשבתי שאולי אחר כך אנסה לבכות דמעות של דם.

ידידות- מילה שהאמנתי בה בילדות. תמיד חשבתי שידידות עדיפה על אהבה (ועדיין מנסה להאמין בזה); בידידות קל יותר לדבר על דברים, היא מגיעה לרבדים עמוקים מאוד. האהבה אינה רגש יציב. קשה יותר לדבר על דברים מפחד להתפס כאדם שהצד השני לא יאהב.

למה אני לא מצליחה לממש את המחשבה הזאת, ובמקום זאת מתאהבת באנשים החשובים לי ביותר?

הידידות שלנו חשובה לי. הוא אמר שהידידות שלנו יכולה להיות עמוקה יותר למרות זאת, והוא עדיין מעוניין בה. זה מוכיח שידידות חזקה יותר מאהבה, כי האהבה לא הצליחה לשבור את הידידות, ואולי הידידות עוד תצליח לשבור את האהבה.

כל הפחדים שבו בבת אחת. אני שוב פוחדת מאנשים, אפילו מהאנשים שאמורים להיות חברים שלי. שוב אני רוצה ללכת, להסתגר באיזשהו מקום ולא לצאת ממנו. אני מרגישה שבכל זאת לא השתניתי כלל. הפחדים עדיין שם. אותה ההתנהגות לא נעלמה. אני עדיין אותו ג'ירף- סיפור המספר על ג'ירף פסימי, שכל הזמן חולה, חושב על דברים רעים, ומאמין שאין לו חברים, עד שחבריו עושים לו מסיבת הפתעה ליום הולדתו.

כשנקודת האור מפסיקה להאיר, צריך לחפש אחת אחרת. נקודה שתבער לעולם. נקודה שלא תלויה במשהו או מישהו כדי שתמשיך לבעור לנצח.

אני לא רוצה לחיות למען משהו או מישהו. אני צריכה לחיות למען עצמי. בשבילי. אבל עדיין לא הגעתי לנקודה הזאת. קשה לי להחזיק את עצמי בזכות עצמי. אני צריכה עזרה. וכאשר מישהו מנסה לעזור, זה אף פעם לא מסתיים בטוב. תפסיקו לעשות למעני דברים שיתפסו כג'נטלמנים בעיניי, וכדאי שתורידו את השיער לפני. אני מאמינה שזה יחסוך הרבה כאב.

חברים- יש לי את החברים הכי טובים בעולם. אנשים שאני כל כך אוהבת, עד שלפעמים נדמה שאני מגזימה. לא משנה כמה חיפשתי, לא מצאתי עוד אנשים כמותם. אני רוצה לשמור אותם קרובים, כי הם חשובים לי יותר מעצמי.

אני שוב צריכה להבין שאני לא זקוקה למישהו. אני רוצה לחזור לחלק שהיה בי פעם, לפני שנתיים וחצי. כשלא נתתי לרגשות להשתלט וניסיתי לקבור אותם כמה שיותר עמוק, כדי לא להרגיש דבר. אני רוצה לחזור לדרך החשיבה שהייתה לי אז. אני צריכה לרכוש מחדש את היכולת לכוון את השיחה לכל כיוון שאני רוצה. אני חייבת להסתיר הכל... או שאתה חייב. כי נפגעת פעם אחת והחלטת שלא עוד. אבל אני עדיין מתכוונת להפסיק. זה יעזור גם לי, וגם לסובבים אותי.

זה באמת לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב. אני לא בטוחה שהכל נאמר.

שיהיה בהצלחה, בכל זאת,

הוא חושב שהוא צודק, גם כשהוא טועה. הוא היה מעטר ומקשט את הטעות כך שתראה כאמת.

הוא לא הקשיב לי עד הסוף,ולא הגיע לרבדים העמוקים שבי. כשלא רציתי לעשות משהו,

הוא היה משכנע אותי ומנדנד עד שהייתי מסכימה רק כדי שיפסיק.

הוא לא אהב את האוכל של אמא שלי. הוא לא אהב את אמא. הוא לא אהב את המשפחה שלי

ואמר שהיא מטומטמת.הוא לא אהב את הבית ספר שבו הייתי. הדברים היו צריכים להתנהל לפי

הדרך שהוא רצה. הוא רצה שאני אהיה אני,אבל לא נתן לי הזדמנות להיות. הוא ניסה לשנות אותי.

הוא ציפה שאני ארוץ אליו כשהוא ביקש לחזור.

אורנג'י -שם בדוי- היה החבר שלי במשך שנתיים. במבט לאחור, ואם אני אהיה כנה עם עצמי,

אני לא בטוחה כמה אהבתי אותו.היו תקופות בהם הייתי מנסה להבין מה אני באמת מרגישה,

ואני חושבת ששיקרתי לעצמי כשאמרתי שאני אוהבת.אם בכיתי עליו אחר כך, כנראה שבכל זאת היה לי רגש.
בסך הכל הוא אדם טוב, אבל הוא פגע בי הרבה.

הוא לומד מטעם הצבא- לדעתי נשארה לו עוד חצי שנה של לימודים. הוא טס לפולין מטעם הצבא- זה נקרא עדים

במדים- וכשהוא חזר- יומיים לפני שהייתי אמורה לקבל מצטיינת- הוא החליט שהוא רוצה להפרד בטענה

שאינו חש אהבה כלפיי. הייתה לו מישהי אחרת שהכיר בבסיס.

אחרי שבועיים כשהוא רצה לחזור, אני סירבתי. בשבועיים ההם הבנתי שלא היה לי טוב איתו, ובמשך החצי שנה

האחרונה שהיינו ביחד,האשמתי את הצבא בכאבים פיזיים, כשבסוף התברר שנבעו ממערכת יחסים לא תקינה.

הקשר שלנו לא היה תקין מהמון סיבות; אמא שלו לא ממש חיבבה אותי ותמיד היו לה תלונות על ההתנהגות

שלי והמראה, והרגשתי שהיא שופטת אותי. אורנג'י היה מוחק את זהותי כשהיה אומר שכל הדברים שחונכתי

על פיהם על ידי הוריי אינם נכונים. לא הרגשתי בנוח לדבר לא איתו ולא עם אמא שלו. לא היה לי את האומץ

לספר לו דברים, כי פחדתי לפגוע בו, על כן פגעתי בעצמי כשעשיתי דברים שלא רציתי.


ידיד- אאו- שם בדוי- התקשר כדי לעשות את מה שידידים עושים; עוזרים לחבר בצרה. מיותר להגיד שתמיד

חיבבתי אותו מאוד, אפילו כמעט אהבתי. גם כשהייתה לו חברה, ולי היה את שלי, קינאתי בה כי היא הייתה

חברה שלו. מסתם ביקור של ידיד זה הפך לפגישות טעונות במתחים שהתפרקו רק כאשר התנשקנו.

בתחילה היה לי קשה עם המחשבה: "לנשק אדם שאינו החבר שלי", אבל מאז ומתמיד רציתי לנשק אותו,

על כן הטלנו מטבע. אני לא מתאהבת מהר, אבל מההתחלה כבר הייתי בחצי הדרך לשם. אני מרגישה שהאהב

הזאת שונה במקצת מכל השאר. אני יכולה לתאר אותה כיותר בוגרת, אבל זה לא רק זה. יש בה משהו עמוק יותר,

אם מותר לי לומר, ואני מקווה שאגלה שהצדק איתי. אני מרגישה נינוחה לידו, ואני יכולה לדבר איתו במשך שעות

על הכל ובלי מחסומים. הוא יקבל כל דבר שאספר לו, מוזר ככל שיהיה.

הוא מנסה לשמור עד כמה שאפשר על הידידות שלנו, אבל קשה לו שלא לנשק אותי.

הוא לא יודע מה הוא מרגיש כלפיי, והוא פוחד לאבד אותי. אני גם קצת בטוחה שהוא כן מרגיש כלפיי משהו,

אבל מנסה להכחיש את זה. הוא לא יודע מה לעשות, ועל כן הוא בוחר לברוח.

קורה שאנחנו לא מתראים זמן רב. כרגע הוא בקרבי, ולא יוצא הרבה, אבל כנראה שהוא יעבור לתפקיד אחר בקרוב.


אני אוהבת אותו.