חגב ידי זהב כותב סיפור.

זה צריך להיות טוב.

כאן מוצגת טיוטה ראשונית, לא ערוכה, אשר כתובה בשפה מליצית עד כדי גיחוך.

היום הסתמי בחייו של מתן רוזנר.

מאז אמצע כיתה ט', כשגילה כי חילופי עונות השנה גורמים לשינויים איטיים וקבועים בנקודות הפצעתה ושקיעתה של השמש על פני האופק, סיגל לעצמו מתן רוזנר מנהג אשר נראה בעיניו כמשונה, ועל כן נהג לעשותו לא בהיחבא, הרי אינו פשע בדבר, אך באיפוק מסויים.

היום המסעיר בחייו של רוזנר, התחיל ככל הימים, בעומדו בתחנה הקבועה בצומת הכביש הראשי ביציאה מלוחמי. "הערפל המזדיין הזה" סינן מתן בקול כמעט לא נשמע והתעצבן מעט שתנאי מזג האוויר גזלו ממנו את שגרתו היקרה. הוא שם לב, שלא להגיד זאת בקול רם מדי, שכן לא יכל לשמוע את דיבורו בגלל האוזניות שחבש. מתן הקפיד, שבמקרה והכרזה מעוטרת קללות עוברת במוחו, תעבור היא גם בפיו. אין צורך אפילו להוציא קול, עצם הזזת שיניו במין דיבור בלתי נשמע הייתה פעולת שיחרור נחוצה. והכרזות שכאלו לא היו נדירות כלל וכלל- בתגובה לנהג מונית ערבי שצעקתו הסתמית חודרת אפילו את מבצר  האוזניות המוגן, או בעקבות נהג אוטובוס שלא טורח לענות 'בוקר טוב' למעטים שעוד טורחים לברך אותו. אך בעיקר בתגובה לנהגי מוניות ערביים חסרי זהירות.    

מתן שנא במיוחד חוצפה וחוסר זהירות של נהגים ונהגות בכל גיל ומכל גזע. וזאת במפתיע, כי בניגוד לחבריו בני גילו- למתן רוזנר לא היה רשיון. הוא גם לא חשק באחד, ולא הבין על מה כל המהומה.  אך שנאתו העמוקה לנהגים אידיוטים שמורחים את אפם המנוזל בשרוול תוך התעלמות מופגנת מכפתור האיתות לא הייתה כה מפתיעה- הרי מתן נוסע הרבה.

באותו יום, כאשר רוזנר הצעיר חיכה בתחנה בכביש הראשי, לא יכל לראות אפילו את הכניסה ללוחמי מרוב ערפל מעורבב בקפידה בפיח ואובך. תוך כדי הליכה איטית במיוחד סינן בין שיניו הערה קצרה ביותר:"יום המתחיל רע," –ולפני שהספיק לסיים את הפתגם צלצול הפלאפון החבוט שלו קרא. רוזנר לא שמע את הצלצול, אך חש ברטט המלווה והקפיד, תוך גמלוניות וחוסר חן בוטים, להוציא את המכשיר מכיסו במהרה, כי ידע שהצלילים הצורמים נשמעים בקולי קולות בתחנה, ורק הוא- חרש להם בזכות אוזניותיו.   מתן הושיט ידיו במספר תנועות מהירות ומיומנות ביטל את הנעילה בנגן המוזיקה, עצר את השיר המתנגן, ענה לשיחה עוד לפני שהוציא את המכשיר מכיס המכנס, וענה בקול שקט מאוד: "הלו." מתן כבר זמן רב עונה לשיחה לפני שראה את המכשיר יוצא מכיסו, תוך התעלמות מן האופציה כי מדובר בשיחה לא רצויה או לא מזוהה. הוא החליט לענות וחשב כי בשעת בוקר מוקדמת זו- גדולים הסיכויים כי מדובר בשיחה ידידותית, אך מהר מאוד התבדה.

"אהלן, זאת מרגול! רציתי לספר לכם על מה שהולך עכשיו במחסני חשמ.."  -'כוס אמכ.' מלמל מתן בקול לא אופייני בעוצמתו. 'כוס אמ-אמכ.' מתן החזיר את הפלאפון השנוא שלו לכיסו וחזר להרהר בעליבותו של המכשיר.

במבט חטוף ימינה, למבנה התחנה, זיהה מתן את כל חבריו הקבועים לנסיעה, מלבד הציפלוחה. כל בוקר, שמונה דקות בדיוק לפני השעה שבע בבוקר מתן עולה על קו 188 א' העובר בצומת שממול היציאה מלוחמי הגטאות. את שאר חבריו הוא אינו מכיר בשמם, אלא בכינויים מעליבים לרוב שהמציא להם- דבר מפתיע בהתחשב בפגישתם היומ-יומית בתחנה, ומפתיע אף יותר עקב היותם כולם, בני הקיבוץ.

למורת רוחם של מתן וחבריו, האוטובוס מאחר הבוקר. אביו של מתן המנופף לו לשלום נוסע היום לכיוון מעלות, כיוון ההפוך מכיוון נסיעתו של מתן, ועל כן שוב, בפעם המי יודע כמה בזמן האחרון, אביו של מתן לא יסיע אותו הבוקר.

בניגוד לשאר מטרות שנאתו של מתן, אין סיבה להסביר מדוע הלה שונא תחבורה ציבורית לסוגיה, ובמיוחד- אוטובוסים. האוטובוסים הישנים והמסריחים, אשר כל תזוזה על מושב שבנס לא מפורק מעלה לאוויר עננת אבק אפור-חום, לא בדיוק מספקים תפאורה לנסיעה מהנה. גם באוטובוסים, אלו הפרטים הקטנים שאליהם שם לב מתן בקפדנות- ועל כן, הם אלו שמוציאים אותו מכליו. לא הנשים הרוסיות המפוטמות אשר צובאות על האוטובוס כעדר חזירות, ולא לוח זמני הנסיעות אשר בשביל חברת האוטובוסים הוא בגדר המלצה בלבד.

יש דבר אחר, ספציפי עד שיגעון שמתן שונא באוטובוסים- את מריחות שומן השיער והקרקפת שמותירים נוסעים קודמים על חלונות האוטובוס ,לאחר שנרדמו עליהם בפיות פעורים המציגים לראווה סתימות וחתיכות אוכל מגוונות בצבען במרקמן.

מתן ידוע כאדם לא עדין במיוחד, ועל כן לא יפתיע הגילוי כי את כינוייו לסיטואציות שונות באוטובוס שואב הוא מן השואה- או מטרור. אסביר: מחבל, הוא כינוי יומיומי וסטנדרטי לכל אדם מוזר וקיקיוני, ספק בעל נזק מוחי, ספק פשוט קריפי. בלב ליבו, מתן לא שכח את סיפורי זוועות הפיגועים בתחילת שנות האלפיים שסופרו לו כילד, ומתוך נסיון הרגעה מוזר שכזה כל עצם שמחבל עומד להוציא מתיקו בזמן נסיעה מכונה מטען חבלה. השוואת תנאי הנסיעה, או איכות כלי הרכב למשלוחים בשואה אולי לא נראים כסלנג יוצא דופן, אך בהתחשב בציוויון הקפדני של חברי לוחמי-הגטאות ושל הקיבוץ עצמו- מספר המבטים הזועמים על התבטאויות שונות בנסיעה לא באים בהפתעה למתן.

למתן לא היה מאוד אכפת מהקרע במחיצת הלב שהתגלה אצלו כאשר התייצב לצו הראשון בצבא ההגנה לישראל. למען האמת, למתן לא מאוד אכפת מהרבה דברים. הקרע לא מגביל את חייו של מתן בשום צורה- הוא אפילו לא ידע עליו עד אותו יום הרי. אבל, הקרע כן השפיע על חייו בכך ששלח אותו הישר לעבודה משרדית ממוזגת מקומבנת במשרד פצפון בבסיס רדום וקטנטן ליד מושב לא גדול בכלל הנמצא בצמוד לכביש שולי- מאלה שצבועים בכתום במפות. אפילו שהיה זה כביש קטן וכתום, בעיני תושבי המושב- כביש 448 הוא אוטוסטראדה פעילה זרועת מחלפים- השער שלהם אל העולם שמחוץ למושב. מתן לא אהב לדבר עם חברי המושב, כי נושא שיחותיהם זלג תמיד לכביש 448. נדמה היה לו כי פעם אחת ראה את עיתון המושב בבסיס, וכותרתו הגדולה והכתומה מכריזה בחגיגיות על השינוי התהומי בחלקת האלוהים הקטנה של חברי המושב- הוספת נתיב לכביש 448. מאז הגיוס, החל מתן לשים לב יותר לתופעות שכאלו ולחשוב- כמה מרכזי באמת הכביש שעובר ליד לוחמי? או הקו הנאמן והמרופט שלו? אך פעם אחר פעם, השתדל לא להתעסק בסוגיות שכאלו, מכיוון שאלו דיכאו אותו.

בקרוב המשך, או שלא. לא ידוע. לא. כן?

-חמישי-