my cold evil world!

מיון

 לא מיון לצבא,

לא מיון בארון בגדים,

אלה מיון לבדיקות.

במיון יש דברים מוזרים-

מיטות מהלכות שמחליקות על הרצפה ובתוכם אנשים,

רופאים בחלוקים  ירוקים שמתרוצצים מכאן ולשם,

וכשאתה נכנס למיון , קורים עוד כמה דברים מוזרים-

מודדים לך לחץ דם,

חום,

עונדים לך צמיד סביב היד עם השם שלך ,

שישמש אותך לכול אורך תחנות הטיפול,

מחדירים לך מחט דקה  לעור כדי לקחת ממך דם,

ובסוף  אתה  שוכב על מיטה שמכניסה אותך לתוך עיגול גדול שמסתובב,

ומצלם את הראש שלך כדי לבדוק שהוא לא נפגע.

מיון הוא מקום מאוד משונה והכרחי כשאתה נפגע.

אתה הולך בו עשרות אלפי קילומטרים עד שאתה מגיע לאן שאתה צריך,

ובדרך מבקר בכמה מחלקות שאתה לא צריך להיות בהן.

עד לכאן בסדר.

אבל אז מגיע הלחץ , וההתרגשות, וכאבי הראש, והרגשה שאתה עומד להתעלף כי אתה לא רגיל להיות שם.

אני הייתי שם היום.

לבדיקות.

ורק רציתי שזה ייגמר כדי שאוכל שוב להיות בבית.

ולשמחתי אני בסדר.

הכול יצא תקין.

רק זעזוע ראש קל שגרם לכול התחושות הלא נעימות.

אז מיון?

הייתי שם ומקווה לא לחזור!

שלום ולא להתראות!

~~~~~~~~~~~~~~

חלומות

חלומות עולים וצפים.

מציפים אצלי דברים שאני מנסה לקבור עמוק בפנים,

 מציפים אצלי בחלומות פחדים,

געגועים,

שכחה,

גורמים לי לשכוח חפצים בחלום,

את הפחד לאבד את הכלבה שלי,

להתגעגע לחברת אנשים שחסרה לי כול כך.

הראש שלי מוצף בחלומות גועשים כול לילה,

ואני חולמת על כמעט כול דבר חוץ מהתאונה עצמה.

זיכרון התאונה הופך מעומעם מדי יום,

ורק הפחדים, הגעגועים, והשכחה ,

צפים ועולים.

אין לי שליטה על זה.

הכול מתערבל ומתהפך.

חלום אחד בתוך השני.

אחד אחרי השני באים ובאים ובאים.

מציפים את כול הראש שלי.

החלומות מנסים להגיד לי משהו.

לא סתם אני חולמת אותם.

אני פשוט מתגעגעת לחברת אנשים,

פוחדת לאבד את אלה שאני אוהבת,

ופוחדת לשכוח מאחור חפצים שאני צריכה.

את כול אלה אני קוברת יום יום,

והתאונה מציפה לי הכול במכה אחת.

כול זה בכלל הגיוני!?

~~~~~~~~~~~~~~