נהיה לי כבר קשה לבוא לבלוג הקטן שלי ולפרוק בו רגשות במילים.
אני מרגישה ש עוברים עליי דברים, ולפעמיים סערות נפשיות, ובמקום לבוא ולפרוק בקטע רגשי בבלוג, אני מדחיקה את הרגש, סוג של מתמודדת איתו (בלי לברוח ממנו) ונותנת לו לעבור.
לחלוף ממני והלאה.
ופעם הייתי כותבת קטעים רגשיים בכול פעם שהייתי בסערה נפשית בראש או בלב.
אני לא יודעת מה קרה פתאום.
למה עכשיו אני לא עושה את זה.
יכול להיות שגדלתי והתבגרתי והפסקתי לברוח מעצמי וממה שאני מרגישה?
לחלק ממכם זה מוכר המצב הזה של להפסיק לפרוק רגשות ולהתמודד איתם בלי לברוח ולהוציא אותם מתוככם???
אני מרגישה שזה קצת חסר לי.
הכתיבה הרגשית ובכלל לכתוב סיפורים וכול מיני דברים בבלוג.
מאז הפייסבוק הממכר (לצערי) אני לרוב שם ופחות בחיים שלי או בבלוג.
לפני הפייסבוק, הייתי כותבת מלא בבלוג!
הייתי בורחת לבלוג רק כדי לסדר את הראש ולפרוק רגשות מתוכי.
ועכשיו?
עכשיו אני בקושי כותבת כאן.
בקושי באה לבלוג כדי לפרוק מתחים, חרדות,מחשבות, רגשות.
מה באמת קרה לי???
אני רק שמחה שעדיין יש לי את הבלוג כדי לבוא ולפרוק מדיי פעם.
שזה עדיין קיים כאן.
מה באמת הייתי עושה בלעדיי הבלוג הנאמן שלי?
יש שני אנשים שאני חושבת עליהם, כשאני שומעת את השיר הזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
