אתמול היתי בלחץ ונכנסתי לפאניקה כשחשבתי על ההובלות היום.
התחלתי לבכות ונשברתי.
ואף אחד לא ידע את זה.
אף אחד לא התעניין!
וזה לא כאילו שאני רצה מיד לספר לאנשים שאני במצב נפשי רע.
ועכשיו אתם תגידו ' אז איך את מצפה שאנשים ידעו שרע לך? שלא טוב לך אם את לא מספרת כלום?'.
אני לא מצפה.
אבל אני כן מצפה, שאם אני חשובה לאנשים,אפילו קצת,הם ירימו טלפון או לפחות ישלחו הודעה בערב ויבדקו שאני בסדר.
שישאלו מה קורה איתי.
אני בכוונה לא רצה לספר כי אני מענה את עצמי.
אני מעדיפה לסבול ולהתייסר מאשר להיכנע ולבקש עזרה.
בכול מקרה,
הלכתי לישון במצב רוח רע , הייתי הרוסה מעייפות,
והבוקר כשקמתי, הרגשתי שהמצב הנפשי לא יציב אבל בשביל הקייטנות ובשביל הסוסים והרוכבים שלי, אני צריכה להתגבר ולשים את המצב הנפשי הרעוע שלי בצד, ולהיות מובילה נחמדה וטובה, לצחוק ולחייך.
אז על פניו, מבחוץ, הכול היה בסדר איתי.
תפקדתי, הובלתי כמו שצריך, הדרכתי את הרוכבות שלי, והכול היה בסדר גמור,
אבל מבפנים...
מבפנים הייתי הרוסה.
גמורה.
שבורה.
מותשת.
עייפה.
מרוסקת.
מה שאתם לא רוצים, הייתי.
מזלי שהיו זמני מנוחה למובילים.
אז הובלתי שתי הובלות ראשונות,
בהובלה השלישית נחתי (נתנו לי מנוחה).
וסיימתי בהובלה הרביעית.
באיזשהו שלב בהובלה הרביעית, המצב הנפשי שלי כיבה אותי.
ואולי זה עדיף מאשר להיות בערנות ובלחץ גדול יותר ואז לעשות פאשלות ולא להצליח לתפקד בכלל.
כשהייתי כבויה, יכולתי עוד איכשהו להתרכז ולהוביל ולתת הדרכה טובה מספיק לרוכבות שלי.
אבל מצד שני...
לא הייתי מאה אחוז כמו שאני רגילה להיות.
ואתם בטח תגידו ' לא נורא, זה קורה לכולנו. להכי טובים זה קורה'.
' יש יום כזה, ויש יום כזה'.
' אל תתרגשי יותר מדיי ואל תעשי מזה מעניין'.
אבל אני כן עושה!
ובשבילי זה לא סתם עניין!
בגלל שאני חייבת לעשות דברים בצורה מושלמת, והכי טוב שאני יכולה ( זה נקרא פרקציוניסטית),
אז הרגשתי שיכולתי לתת יותר מעצמי, אבל לא יכולתי.
המצב הנפשי הרס אותי מבפנים ולא יכולתי לתת מעצמי יותר ממה שהייתי מסוגלת.
ועכשיו אתם תגידו ' לא נורא. העיקר שזה עבר, ומחר יהיה יום חדש וטוב יותר'.
זה אולי נכון,
אבל היום הזה לא השפיע עליי כול כך טוב.
רציתי לבוא עם ביטחון, ועם אומץ,
אבל במקום באתי שבורה ומרוסקת, והייתי צריכה להניח הכול בצד ולתפקד בצורה הכי טובה שיכולתי.
אבל בהובלה האחרונה, הרגשתי שאני כבר לא מקשיבה, לא מרוכזת,
ושהרוכבת שלי יכולה להחזיק את המושכות איך שהיא רוצה, וזה לא יהיה לי אכפת מה ואיך היא עושה את זה.
לא הראיתי מבחוץ שמשהו עובר עליי.
כדי שלא יהיה עניין.
אף אחד כמובן לא ידע את זה, חוץ ממני כמובן.
כמו אתמול, שהייתי בלחץ והתפרקתי ובכיתי, ואף אחד לא ידע את זה חוץ ממני.
בכול אופן, היה יחסית קל היום.
הרוכבים למדו איך לרכב ואיך לעצור ואיך ללכת, ואיך להחזיק מושכות,
ואני עשיתי את הכי טוב שיכולתי.
אבל במקום להיות גאה בעצמי ולשמוח,
אני בוכה על זה.
אני כועסת על עצמי שלא הייתי טובה מספיק.
שנתתי למצב הנפשי להשפיע ולכבות אותי.
ולא להיות מאה אחוז אני בהובלות כמו שרציתי להיות.
אולי באמת מחר זה יום חדש, ויהיה טוב יותר מהיום.
אולי מחר אני אהיה מאה אחוז אני, ואז אני ארגיש טוב יותר.
עוד מעט אני זזה לקבוצה, ואז בערב יהיה פוסט על הקבוצה.
(ראשון שעבר לא היה כי לא היה לי מחשב, למי שתהה למה לא עידכנתי את הבלוג שבוע שעבר).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
