מפגש שהזכיר לי מאוד את הסדנאות ואת השיעורים עם המורה שלי בתל אביב.
היינו היום -
אני,
רן,
יונתן,
עידן,
ומגל,
והמדריך החדש יוחאי.
דניאל לא הגיע, ואלמוג נתקע בדרך בפקקים.
אז היה מפגש רגוע.
מה שכן, חרדה תקפה אותי בדרך לקבוצה והורידה לי את כול הביטחון שיצאתי איתו מהבית, לריצפה.
יצאתי בהרגשה של ' תראי לעולם מי את!' עם ביטחון וחיוך,
והחרדה הרסה לי הכול.
הרגשתי שכול כך טוב לי בקבוצה, שהלב שלי חשוף לרגשות לתחושות ולחרדות שיכולות להיכנס ואין לי שום הגנה.
אין לי שום מחסום שאני יכולה להציב על הלב שלי.
הלב שלי פתוח לכול הרגשה ותחושה.
ולכן כשהגעתי לקבוצה , רצתי ישר לרן לחבק אותו שיציל אותי.
הרגשתי ממש רע.
הראש בעיקר הסתחרר לי, וחצי מפגש רציתי רק לעצום עיניים ולהעלם.
להירגע קצת ולנשום.
אז ביקשתי מאדר ודנית לפתוח את הפעילות בתרגיל נשימות,
אז יונתן העביר לנו בכמה דקות, תרגיל של נשימות (זה בדיוק מה שהמורה שלי תמיד עושה איתי את תרגיל הנשימות של ארבע אזורי מודעות).
והייתי צריכה את זה כדי להירגע. כדי לנשום, כדי לסלק את החרדה שתקפה אותי.
ממש הרגשתי שהחרדה מורידה לי את כול הביטחון וההרגשה הטובה שאיתה יצאתי מהבית.
וזה עצבן ותסכל אותי מאוד.
בהמשך דיברנו קצת על כול מיני דברים , ואז דנית חילקה לכולנו דפים והיינו צריכים לרשום ב3 שורות את כול החיים שלנו.
עכשיו, כולם כותבים, ואני לא כותבת ואני חושבת לעצמי לא יכול להיות. כולם כותבים ואת לא? תכתבי כבר! כול דבר! לא יכול להיות שאת לא כותבת!
וכולם חושבים וכותבים, ואני יושבת וממשיכה לחשוב מה לכתוב,
ושנייה לפני שכולם סיימו , הצלחתי לשרבט כמה מילים
וכתבתי את החיים שלי ככה-
רכבת הרים עולה ויורדת,
ימים טובים יותר, טובים פחות,
סחרור,
רגשות,
בדידות,
טירוף,
ימים אפלים,
ולבסוף חזרה לחיים בכול הכוח!
והמשפט בסוף התייחס לקבוצה.
שלפני שהגעתי לקבוצה, כול מה שכתבתי היה,
ואחרי הקבוצה, אני מרגישה שאני חיה שוב! שטוב לי!, שאני יכולה לשחרר שליטה וזה יהיה בסדר! לא יהיה איום ולא יהיה פחד שאני לא אצליח לחזור בעצמי לשליטה.
ובכול זאת...
הלב שלי פתוח לסכנות ואני חצויה בקטע הזה.
מצד אחד אני מרגישה שאני רוצה לעצור את הרכבת הדוהרת שנקראת החיים שלי, לנשום רגע ולהבין מה קורה איתי ומה אני מרגישה ורוצה,
ומצד אחר אני לא רוצה שהרכבת תעצור, כי אני מפחדת לאבד את הטוב.
כול כך טוב לי עכשיו כול היציאות והחיזורים והבנים, והחיים שקיבלתי בחזרה, שאין פחד בתוכי.
כלומר יש אבל הוא לא עוצר אותי מלעשות את מה שאני רוצה.
וכול אותו הזמן ניסיתי לנוח קצת ולנשום כי החרדה עייפה אותי.
ורן היה לצידי וניסה להרגיע אותי ואמר לי שלפעמיים אני לא צריכה לנתח כול דבר שקורה לי ולהבין למה זה קורה לי,
אלה פשוט להניח לדברים ולא לנתח אותם.
אבל אני לא יכולה.
אני חייבת כול הזמן להבין למה אני בחרדה, מה מניע את התחושות הלא נעימות שלי,
מה יעזור לי להיפטר מאותה תחושה לא נעימה,
אפרופו שליטה,
אדר אמר לי שביום שאני אפסיק לספור את מספר המפגשים שאני נמצאת בהם, אני ארגיש חופשייה יותר וטוב יותר או משהו כזה.
כי אם שמתם לב, בכול פעם שאני חוזרת מהקבוצה אני מציינת את מספר המפגש.
וזה עוזר לי לדעת כמה מפגשים עברתי, ואת התהליך שאני עוברת בכול מפגש, ומה קורה לי בכול מפגש,
ואדר אמר שביום שאפסיק לעשות את זה, אני ארגיש הרבה יותר בטוחה בעצמי
ומגל אמרה שאני פשוט אבוא למפגשים בלי לספור אותם.
אבל אני לא יכולה להפסיק לספור אותם.
בכול מקרה על הנושא שרציתי לדבר לא הצלחתי,
אבל דיברנו על דברים חשובים אחרים.
ולמפגש הבא אנחנו צריכים להביא תמונת ילדות שלנו כדי שנעשה פעילות כזאת ונחליף בינינו תמונות ונזהה מי הילד שמופיע בתמונה.
אני אמרתי שבתמונות שלי אני נראית כזאת תמימה וילדה טובה ומתוקה וזה לגמרי שונה מהמפלצת שאני עכשיו.
אני של פעם ואני של עכשיו, אלה שתי אנשים שונים לחלוטין!!
ודנית אמרה שנחשוב על-
עוד 5 שנים איך היינו רוצים לכתוב את החיים שלנו ב3 שורות.
אני אמרתי שלפני עשר שנים , אם הייתי צריכה לכתוב את התרגיל הזה אז הייתי כותבת שהכול רע, ואני לבד ובודדה והכול קשה ואני רק רוצה לקבור את עצמי עמוק באדמה.
אבל מה שמפחיד אותי יותר זה המחשבה על העתיד שיכולה להכניס בי חרדה.
ואני ממש לא רוצה לחשוב על העתיד שלי.
בסך הכול היה מפגש טוב וטעון מאוד.
מפגש אחר ושונה מכול המפגשים.
החרדה רק התישה אותי נפשית כי לא ישנתי כול היום..
אני ערה עוד מהבוקר.
והיום לא הייתי שד טזמני משתולל כמו שכולם מכירים וזוכרים.
החרדה ממש כיבתה אותי,
והייתי שמחה אם הייתי מצליחה להתגבר עליה ולא לתת לה להשפיע לי על מצב הרוח בקבוצה.
הייתי בטוחה שהתגברתי על זה וגם התלבשתי מאוד נשית היום...
וזה ממש הרס לי את הכול.
בסופו של יום נהניתי בקבוצה,
היה כייף.
אהבתי שעשינו את תרגיל הנשימות ואת תרגיל הכתיבה הזה של לכתוב את כול החיים שלנו ב3 שורות.
ואני תמיד צריכה לקצר ולא להעריך, (משהו שאני כנראה צריכה ללמוד מרן. הוא קיצר ממש יפה את החיים שלו ב3 שורות).
אז זהו.
אני הולכת לנוח קצת.
ועל מה שרן ואני עשינו ברכב מתחת לבית שלי כשהוא החזיר אותי הביתה, אני לא אכתוב.
הפעם זאת לא המטרה של הפוסט הזה.
אני כן אגיד שהיה לי מאוד כייף איתו ברכב.
בכול אופן, יונתן ועידן פרשו לבית קפה בשינקין , ואני נסעתי הביתה עם רן ודיברנו קצת על יונתן ועל מה שאני צריכה לעשות איתו.
אני אחשוב על כול הדברים , ובנתיים אלך לנוח קצת.
התעייפתי מכול היום המרגש והמתיש הזה.
וזה כי אני ממש אוהבת להיות בסביבה של רן.
הנוכחות שלו מרגיעה אותי וגם המגע שלו מסיח את דעתי מהרבה מחשבות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
