קודם כול אני חייבת תודה למלאכים שהחזיקו את אימא טבע מלא להוריד עליי גשם בזמן שהייתי בחווה.
אז תודה מלאכים! מעריכה את זה מאוד.
חלמתי חלום ממש מוזר בלילה, והפעם לא ברחתי כדי להכין את עצמי לקבוצה ביום ראשון.
ברחתי לחווה כדי לברוח מעצמי.
מהמחשבות, מהדאגות, מהצרות, מהחלומות המשונים שיש לי בזמן האחרון.
רציתי ממש לברוח מעצמי, אז אני שמחה שהגשם עדיין לא הגיע למרכז, ואיפשר לי ללכת לחווה.
הייתי ממש צריכה את זה.
אז נסעתי לחווה והגעתי לחווה.
הפעם העבודה הייתה קלה.
כול מי שהיה צריך להגיע לחווה, הגיע.
אז יכולתי לטפל בצי'קו ובקינג בשקט.
אז התחלתי לטפל בצי'קו , וממש נהניתי לטפל בו, נתתי לו גזר, והפעם הוא היה ממש מלוכלך! אז הייתה לי אקסטרה עבודה עליו!
והוא היה מכוסה בקובן! (שמיכה עבה שיש לסוסים בחורף) ולכן זה הפתיע אותי שהוא היה כזה מלוכלך.
זה היה מייאש קצת... אבל בסדר.
בסוף השתלטתי עליו וניקיתי אותו עד שהיה נקי.
אהה שכחתי לציין שכאשר הגעתי לחווה ראיתי את נירה בוכה ולא הבנתי למה.
אז היא הגיעה רוכבת מבוגרת ונירה חיבקה אותה והתחילה לבכות.
היא סיפרה שרוכבת צעירה שרכבה בחווה מתה בגיל 14 מתסמונת רת (למישהו יש מושג מזה??) ושיש אותה רק לבנות, והיא ממש אהבה אותה.
היא ממש בכתה על זה וזה היה עצוב לשמוע את זה.
זה תמיד קשה לשמוע שמישהו שאנחנו אוהבים, מת.
בעיקר אם זה אדם שנכנס לנו ללב ממש.
אז זה באמת קשה.
בכול מקרה טיפלתי גם בקינג , וגם היה בסדר.
לקח לי קצת יותר זמן היום לטפל בהם.
ואז טיפלתי בהרמס בשביל נירה וחטפתי צעקות על זה שהוא מפיל את הציוד והשמיכות של הסוסים האחרים, אז הייתי צריכה להעביר אותו למקום אחר.
הוא כמו צי'קו- לא מסוגל לעמוד בשקט, וחייב להתעסק בכול דבר שנמצא סביבו- שמיכות, קובנים, מגינים, זה פשוט נורא!!!!
ואז צועקים עליי! אבל אני לא נפגעת.
זה בסדר.
אחרי שסיימתי לטפל בהם, עשיתי הפסקת קפה וחשבתי קצת שעוד שבועיים בערך נגמר חודש פברואר ועדיין לא יצא לי להתאמן עם המשקולות בשביל הכתף שלי!
אני חייבת להתאמן עם המשקולות ברצינות כדי שאוכל לחזור לרכב!!!
אחרת הכתף לא תחלים לי לעולם!!
וגם דיברתי ממש מעטו עם רן בווצאפ.
ואני חושבת (וזאת רק התחושה הפנימית שלי כן?) שרן מגשש באזור שלי אבל מהסס. הוא לא בטוח מה הדבר הנכון לעשות , ואז הוא מוותר ונסוג לאחור כמה צעדים.
זה קצת כמו שאני התנהגתי כשיונתן ועידן הציעו לי לצאת ולא הסכמתי וסירבתי להם פעמיים.
והעדפתי לחזור הביתה ולא להיות איתם.
אני לא יודעת אם התחושה הזאת נכונה, אבל ככה זה מרגיש לי.
לאור זה שניסיתי פעמיים להציע לו להיפגש , והוא וויתר.
פעם אחת ביום חמישי על הסרט והוא וויתר
ואתמול כמעט יצאנו לצהריים אבל בסוף זה לא יצא.
אבל בסדר.
אני לא רוצה לכעוס, ואני ממש לא מצפה לכלום, ככה אני לא נפגעת ואני לא מתאכזבת.
זה סבבה לדבר איתו בנתיים, ונראה מה יהיה.
בכול מקרה התחלתי ללכת הביתה וניפרדתי מכולם ואז שני המדריכה אמרה לי שעוד שבוע מרים (המדריכה שאני ממש אוהבת) הולכת לחזור בימי רביעי ב11 בבוקר ואמרתי לה שמרים היא כמו קרן אור שברגע שרואים אותה, אי אפשר שלא לחייך, לא משנה מה קרה!
ככה לפחות אני מרגישה כשאני רואה את מרים.
ורק בשביל זה, שווה לבוא לחווה!
בגלל שהיא הייתה בלימודים, היא לא הגיעה יותר בימי רביעי, והיא הייתה ממש חסרה לי.
אז אני ממש שמחה שהיא חוזרת שוב!
ובאוטובוס היה קטע לא נעים בין אישה זקנה עיוורת ונהג האוטובוס.
אני יושבת והיא לצידי, בכיסא ליד, והנהג אומר לה '' היי גברת! מה קורה איתך?''
והיא אומרת ' הוא דיבר אליי?'
והוא אמר שהיא צריכה לשלם או משהו והיא אומרת לו '' אני עיוורת' בקול צרוד.
והנהג לא מאמין לה ואומר בתוקף '' תראי לי תעודה!''.
והרגשתי קצת לא נעים שהנהג חשב שהזקנה משקרת לו. שהיא אומרת סתם שהיא עיוורת כדי לא לשלם והנהג היה צריך ' הוכחה' כדי לדעת שהיא באמת עיוורת.
אז היא שלפה את התעודה ומישהי אחרת קמה, לקחה את התעודה שלה, ונתנה אותה לנהג , שיראה שהזקנה באמת עיוורת כמו שהיא אמרה.
ואני חשבתי לעצמי למה אני תמיד צריכה להיות בסיטואציות הלא נעימות האלה? וכמובן שאני לא יכולה להתערב כי זה לא ענייני.
אבל עצוב לדעת שלנהגי אוטובוס אין אמון באנשים זקנים שהם נכים, עיוורים, חירשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
