אם אני מניחה לרגע בצד את כול הדיבורים והצחוקים והאנרגיות וההרגשה הטובה, קרה לי היום משהו שכבר הררבה זמן תהיתי מתי הוא יקרה.
מתי הדמעות יגיעו ומי האחד שיגרום לי להיחנק מדמעות ולבכות.
אני בדרך כלל חוסמת את הלב שלי כדי לא להיפגע מכול דבר שמישהו אומר, וזה כנראה המחיר של לב פתוח- לקחת ללב דברים שאנשים בקבוצה אומרים.
לקחת על עצמי אשמה ולא אחראיות.
יש לי לפעמיים נטייה לא להבין סיטואציות חברתיות ולצחוק הרבה וליהנות ואז בלי כוונה להגיד משהו ולךא לחשוב על מה שאני אומרת, ומישהו אחר נפגע ממה שאמרתי בלי כוונה.
והקוראת בקפה לפני כמה מפגשים , אמרה לי שיהיה מישהו בקבוצה שיגיד לי משהו שיפגע בי ושאני לא צריכה להיפגע ולא להגיע לקבוצה , ואני תהיתי לעצמי מתי זה יקרה? מי כבר יפגע בי שיגרום לי לבכות?
והיום במפגש העשירי , זה סוף סוף קרה!
פגעתי במישהו בלי כוונה והוא פגע בי ואני בכיתי.
אני מתכוונת לדניאל.
הוא בדיוק כמוני.
נפגע כשמזלזלים בו וצוחקים על נושא שהוא אישי וחושפני לו ואני מאוד מבינה אותו.
גם אני נפגעת כשמזלזלים וצוחקים על דברים שמאוד אישיים וחשובים לי.
אבל כשאמרתי את מה שאמרתי לא הייתה לי כול כוונה לפגוע בו.
לא התכוונתי לפגוע בו.
לא ידעתי שזה יפגע בו
ובמקום לקחת אחראיות, לקחתי על עצמי אשמה שפגעתי בו בלי כוונה ( כמו שאני עושה תמיד).
דיברנו על להביא ילדים לעולם,
ויש לו ידידה שאמרה לו שלמרות האוטיזם שלו הוא יכול להיות אבא נפלא ונהדר (הוא לא האמין שהוא מסוגל להיות כזה).
ואני שאלתי אותו ' זה טוב או רע? שהיא אמרה את זה?'
ואז הוא אמר לי בקרירות ' אין לך זכות להגיב על זה'.
ואני נחנקתי מדמעות, החזקתי את עצמי לא לבכות, הסתכלתי לתקרה,ובסוף בכיתי.
לא יכולתי יותר.
הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר, לקחתי אשמה ובכיתי.
טבלתי את עצמי באש הזאת שחיכיתי לה תשעה מפגשים.
אז בכיתי, ופרקתי את הרגש בדמעות.
קשה לי לדבר על הרגש עצמו, אז אני שומרת בבטן עד שאני בוכה.
וזה מה שקרה.
אחרי זה הייתה בינינו שתיקה כי כול אחד מאיתנו פחד להגיד משהו שחס וחלילה לא נפגע אחד בשני.
ואני הבנתי שאני צריכה לסתום את הפה ולהיזהר יותר במילים שלי.
לשקול מילים.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע שזה קרה,
אני יודעת שזה כן החזיר אותי לאדמה, וגרם לי להבין איפה אני נמצאת.
כי לרגע שכחתי איפה אני נמצאת, באיזה חברה אני נמצאת.
ועכשיו אני זוכת ומבינה שמילים יכולות לפגוע ואני צריכה יותר להיזהר ולשים לב בסביבה של דניאל ושל אנשים בכלל.
כי אני יכולה לצחוק וליהנות ולהשתעשע ובתוך הרגע הזה, ולא לשים לב לאחרים, להגיד משהו בלי לחשוב ומישהו אחר יפגע ממה שאמרתי.
ולא הייתה לי שום כוונה לפגוע.
אני לא יודעת אם הרגע הזה גרם לי לפחד שוב מאנשים, לחשוש ממה שאני אומרת לידם,
עמוק בתוכי אני חושבת שכן.
זה גרם לי שוב לפחד מאנשים וממה שאני אומרת לידם.
ועכשיו אני צריכה להיזהר ולשקול מילים.
אבל זה נורא מבלבל.
כי עם אדם אחד אני יכולה להרגיש חופשייה פתוחה ומשוחרחרת, ועם אדם שני אני ציכה להיזהנ ולשקול מילים.
אין איזון ואני לא יודעת איזה אדם אני צריכה להיות- פתוחה או סגורה.
רצינית או שמחה.
למשל עם עידן אני יכולה ולספר על הכול וזה יהיה בסדר. כי הוא לא נפגע מזה.
אבל ליד דניאל אני צריכה להיזהר ולשקול מילים.
לא אמרתי שאני מצטערת ולא ביקשתי סליחה.
אמרתי זאת בדרכים אחרות ' לא התכוונתי לפגוע בך'.
' זאת לא הייתה הכוונה שלי'.
ואני באמת מבינה אותו.
מבינה מה הוא הרגיש באותו הרגע ובגלל זה בכיתי.
הבנתי שפגעתי בו בלי כוונה ולקחתי אשמה במקום אחראיות כמו שהוא עשה.
אבל בסדר.
אחרי טבילת האש הזאת, הרגשתי מבולבלת.
לא יודעת אם שחרור, אבל כן חזרתי לקרקע עם הרבה מחשבות על עצמי מחדש.
הבנתי עכשיו איפה אני נמצאת ומי האנשים סביבי.
הבנתי עם מי אני יכולה להרגיש פתוחה ונינוחה ועם מי אני צריכה להיזהר , לשים לב ולשקול מילים.
הקטע המנחם היה בסוף המפגש.
שעידן קם ושאל אותי אם אני רוצה ללכת לאן שהוא (כנראה כדי להרגיע אותי מהרעד והבכי שלי) אבל סירבתי. היה קר מדיי וזה לא התאים ורציתי לחזור הביתה.
ואז הוא בא אליי וחיבק אותי וזה היה כאילו הוא אמר לי ' זה בסדר לבכות. אני כאן' וזה הרגיש הכי אמיתי בעולם.
חיבקתי אותו בחזרה ולחשתי לו' תודה' ושאולי ניפגש ביום חמישי. כשהסערה תירע קצת ויהיה פחות קר.
ואם אני סופרת את מספר היבוקים שלנו אז זה החיבוק החמישי.
כי שלושה היו שלי במפגש הקודם.
הרביעי היה ביום חמישי
והחיבוק החמישי היה היום מיוזמתו.
החיבוק שלו.
זה היה נחמד מצידו לקום ולחבק אותי.
הרגשתי שזה מנחם ומחמם והכי אמיתי בעולם.
הרגיש חיבוק טבעי.
חבל שיונתן לא הגיע.
הוה היה חסר.
הינו אני מגל עידן ודניאל.
בקיצור, אחרי הסיפור עם דניאל, הבנתי איפה אני נמצאת, אני אזהר יותר במילים שלי, אשי לב, אשקול מילים,
ואפילו שאני צוחקת ונהנית וב'הי', אני אעצור רגע, אקשיב לדברים שיש לאנשים לומר, אחשוב על מה שאני רוצה להגיד, ורק אז אגיד.
כי מקרים כאלה , תמיד מזכירים לי שקשה לי לפעמיים להבין סיטואציות חברתיות ושיש לי נטייה לא לחשוב על מה שאני אומרת.
אז עכשיו הבנתי את זה ואני אזהר יותר.
טבילת האש הזאת ממש סידרה אותי והחזירה אותי בחזרה לקרקע.
מפגש טעון ביותר הייתי אומרת.
אולי שוב לירח המלא הייתה השפעה עליי.
אני לא אוהבת לבכות מול אנשים (מבחינתי זה חולשה שאסור לחשוף) ותהיתי באיזה מפגש זה יקרה, והיום זה קרה.
בסדר. לא נורא.
עברתי את זה, גם דניאל וגם אני למדנו מהמקרה הזה, ואנחנו בסדר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
