כולם התייאשו ממני
לכולם נשבר הלב
כולם רוצים בטובתי אבל אני חושבת שהם רוצים ברעתי- להיות נגדי
בונים נגדתי קנוניה.
רוצים לדחוף לי כדורים בכוח רק כי כולם סביבי נטלו אותם בעבר כדי לעזור לעצמם.
לא מאמינים בי יותר.
לא מאמינים שאני יכולה להתמודד ולהצליח בעולם הגדול בלי כדורים ובלי טיפולים.
הציעו לי לעשות אבחון תעסוקתי שיראה לי איזה עבודות מתאימות לי ויאבחן את הסיבות למה אני לא יוצאת לעבודה.
אני יודעת מה הסיבות-
פחדים וחרדות מהעולם ומאנשים.
כדורים לא יעלימו פחדים, הם ירגיעו חרדות אבל לא יהפכו אותי לאדם טוב יותר.
אם הייתי יוצאת מהבית עוד קודם, ועושה עם עצמי משהו, לא הייתי צריכה כדורים.
המשפחה שלי הייתה מאמינה בי שאני מסוגלת להתמודד גם בלי כדורים וטיפולים נגד חרדות.
זה כואב אפילו לרשום את המילים האלה.
כואב בעיניים,
כואב בלב.
הדמעות מגיעות.
כואב לי לדעת שכבר לא מאמינים בי שאני מסוגלת להתמודד לבד בעולם בלי כדורים.
אפילו המורה שלי אמרה שהכדורים הם מתוך ייאוש.
שאימא שלי התייאשה ממני , אז המוצא האחרון הוא כדורים.
הם לא מאמינים בי אז הם רוצים שאקח כדורים.
האפלה רוחשת סביבי, מלחשת קולות אפלים וקרים שהגיהינום שלי מתקרב.
שהולך להגיע הסיוט הגדול מכולם.
אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה.
לא בטוחה שאוכל להתמודד
לא בטוחה שאוכל לעמוד בזה.
לא בטוחה בעצמי בכלל יותר.
אם הם לא מאמינים בי , איך אני יאמין בעצמי?
התייאשתי מעצמי אז הם כבר מיואשים ממני.
אני לא רוצה להיות זומבי של הכדורים האלה ( וכבר לקחתי אותם וראיתי מה הם עשו לי, עשו אותי שלווה ורגועה לכמה שעות וזהו).
איך זה בדיוק יעזור לי לכול החיים?
הגיהינום קרוב והקירות נסגרים עליי. מוחצים אותי. חונקים לי את האוויר שקיבלתי היום.
אני צריכה להפסיק לכתוב היום פוסטים.
זה הפוסט השלישי היום!
מה נסגר איתי!?
הלוואי שהאפלה תיקח אותי ותעלים אותי מכאן!
לא רוצה להיות כאן יותר!
לא רוצה שינהלו לי את החיים!
לא רוצה כלום יותר!
רוצה רק לכתוב ושיעזבו אותי בשקט.
שיניחו לי!
זה כול כך קשה לבקש?