אוקיי.
לעצום עיניים ולנשום עמוק.
לנשום ממש עמוק!
להירגע. זה נגמר. הכול בסדר.
שרי בסדר.
לנשום. לנשום עמוק.
אוקיי.
אני מניחה שיש לי רגישות ליתר לסבל ולכאב של אחרים.
מזה אומר?
כשאני רואה שמישהו סובל ואני צריכה לעזור לו, אני מתחילה להילחץ ואז מהלחץ באות הדמעות.
אני לא יכולה לעמוד בסיטואציה כזאת מספיק זמן ובשקט בלי שהדמעות יגיעו.
אני אסביר-
שרי הכלבה שלי מתגרדת כול הזמן.
והיא אכלה לעצמה חצי זנב ופצעה את עצמה.
אז יש לה חצי זנב נטול שיער וחשוף ואני צריכה לטפל בזה. לשים משחה ולחבוש לה.
אתמול והיום זה הלך טוב.
היא לא השתוללה יותר מדיי.
אבל היום בערב , זה גמר אותי, נלחצתי והתחלתי לבכות.
והיום הזה גם ככה היה לי קשה.
היה המון רעש ובלאגן והרבה אנשים ברחוב שלי וזה לא עשה לי טוב. ממש לא.
גם בערב לא.
היה לי כאב ראש כול היום.
ורעש ובלאגן בראש.
וכול זה גרם לזה שהתפרקתי בנקודת הלחץ שבה שרי התחילה לזוז ולנסות לברוח כי כאב לה ואני הרגשתי שאני מתפרקת. שאני לא מסוגלת להחזיק אותה יותר ונלחצתי.
אז קראתי לאח שלי שיעזור לי להחזיק אותה ואני פשוט הלכתי לספה , ובכיתי ובכיתי.
הסבל והכאב שלה גמרו אותי.
אני לא יכולה לראות בעל חיים סובל מבלי לבכות.
היא אצלי 4 שנים וזאת הפעם הראשונה שבכיתי עליה בצורה כזאת דרמטית ומתוחה.
אז חבשנו לה את הזנב וצריך לקנות לה קונוס מיוחד עגול כזה ששים סביב הראש כדי שהכלב לא יגע בפצעים שלו.
לא יכולתי לשלוט בזה.
הדמעות פשוט באו ונלחצתי כשלא הצלחתי להחזיק אותה.
פחדתי שכואב לה. שהיא תצעק כי אבא שלי חבש לה את הזנב ובגלל שהיא זזה הוא טיפה היה נוקשה איתה וממש פחדתי שהיא תצרח מכאבים.
אז היא קצת בהלם וקצת כעסה עלינו. זה בסדר. היא לא אוהבת את זה.
מה שאני אומרת זה שאצלי יש כנראה רגישות יתר כשזה נוגע לחיות שלי שאני אוהבת.
גם על סושי בכיתי כשהיא סבלה ובסוף מתה.
אני לא יודעת אם זאת רגישות יתר טובה או לא.
אבל אני יודעת שהסיטואציה עצמה הלחיצה אותי וזה פירק אותי לגורמים.
התפרקתי בדמעות שבאו מכול היום הקשה והנוראי הזה.
ועכשיו אני פשוט מותשת ועייפה.
הזנב שלה חבוש בתחבושת והיא נחה אצלי בחדר על המיטה.
אני ממש שונאת שכואב לה.
אני לא יכולה לסבול את זה.
אבל בסך הכול היא ואני בסדר.
בסופו של יום.
אלה החדשות הטובות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
