my cold evil world!

אכזבה

אתמול בערב שלחת לי הודעה שאת רוצה להיפגש איתי.

הסכמתי ברצון.

באמת עבר הרבה מאוד זמן מאז שנפגשנו.

היום סגרנו את הפרטים האחרונים- שעה ומקום.

עמוק בפנים הייתה לי תחושה שמשהו יקרה  ואת תבטלי.

רציתי לפגוש אותך ואת אותי.

אני לא יודעת מה  קרה.

או איזה חתול שחור עבר באמצע.

ואולי האנרגיה השלילית שלי היא זאת שגרמה לך לבטל את הפגישה.

רציתי להיפגש איתך וניסיתי לעשות מאמץ, אבל לא היה לי כוח בגלל החום.

ובכול זאת אמרתי לעצמי ' תחזרי הביתה, תנוחי, תתארגני, ותצאי. תגמרי עם זה'.

אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית,  שלחת לי הודעה שאת מרגישה  לא טוב ושאת מבטלת.

לא הפתעת אותי.

הייתה לי הרגשה שזה מה שתעשי.

למה? ממה את כול כך פוחדת?

באותו הרגע התנהגת כאילו אנחנו נפגשות לדייט ראשון, ופתאום חטפת רגליים קרות, והצינון הכריע אותך על פניי, וביטלת.

הרגשתי שהתנהגת כמו שאר הגברים שאיתם ניסיתי  להיפגש, וברגע האחרון, הם ביטלו בגלל מחלה, זה לא היה מתאים, או שהם פשוט  לא רצו וויתרו.

את מפחדת ממני? אני עד כדי כך מפחידה אותך?

אנחנו מכירות שנים ונפגשנו מלא פעמיים.

אז למה?

למה נתת לי לקוות ולצפות שניפגש וברגע האחרון שינית את דעתך ונתת לצינון קל להפריד אותך ממני?

הרי גם את רצית להיפגש. חיכית לזה. הצעת לי בעצמך אתמול להיפגש.

אכזבת אותי. אבל צפיתי את זה בא.

לא ציפיתי ממך ליותר או פחות.

ובאותו הרגע הבנתי – אני לא צריכה לצפות מאנשים לשום דבר.

למה?

כי הם תמיד יאכזבו אותך בסוף.

גם כשאתה הכי רוצה לראות אותם, משהו יקרה והם לא יגיעו לפגישה.

אני לא יודעת אם זה היה תירוץ שלך או לא, ועד כמה חמור הצינון הזה שגרם לך לבטל,

אבל אני יודעת שאני לא כועסת.

אני לא מאשימה אותך בצינון.

אני כן הרגשתי החמצה.

צביטה קטנה בלב.

אכזבה קלה.

לא באמת חשבתי שתרצי להיפגש איתי.

ידעתי שבסוף תבטלי ולכן לא התרגשתי יותר מדיי.

עכשיו את חייבת לי ובגדול!

הבטחת בפעם הבאה להיפגש ולפצות?

תעשי את זה. תעמדי בהבטחה שלך.

אני אבחן את זה.

שלא יהיה לך ספק.

~~~~~~~~~~~~