אז שוב בצהריים היה לי חלום לסבי... וזה כבר נהיה מטריד! החלום השני שלי השבוע!
אני ממש מקווה שאני לא מתחילה לפתח כאן משיכה למין הנשי X.X
כי אני מניחה שזה קורה כי אולי נמאס לי באופן סופי מהמין הגברי שהתת מודע שלי החליט שאולי כדאי לי להתחיל לנסות את המין הנשי? תת מודע דפוק ומוזר יש לי. בחיי.
דבר שני, אני לא כועסת עליו אבל אני כבר לגמרי התייאשתי שבכול פעם שאנחנו מנסים לקבוע כדי להיפגש זה שוב מתבטל (ולא באשמתו. כי אין כסף) ואומנם אני לא מתפרקת נפשית וקורסת (כי אני במצב של אדישות ששומר עליי) אבל זה פשוט מייאש!
עבר כמעט חודש ואפילו יותר מאז הדייט שלנו, ואני בונה לי בראש את הפגישות האלה ומתכננת מה לעשות ולהגיד, וברגע שהוא אומר ששוב דוחים המוח שלי אוטומטי מוחק מיידית את כול מה שתיכננתי.
וזה הורג אותי כי זה פשוט מזכיר לי את החודשיים הארוכים שבהם אני לא נפגשת ורואה את הידיד שלי.
ורק נפגשנו אני והוא ,וכבר נוצר מרחק של המון זמן, וזה ממש מעציב אותי.
אני מחכה לפגישות האלה, וזה קצת הורס.
נכון שהקשר לא ניתק, אבל לדעתי פגישות פנים אל פנים הן ממש חשובות.
ושוב זה פשוט מתסכל ומעציב אותי גם יחד.
אמרתי לעצמי עמוק בפנים לא לקרוס, לא לקרוס, להישאר רגועה, כי אם לא היתי במצב של אדישות , הייתי בהחלט קורסת נפשית ( כמו בחודש מרץ).
אז אני כבר לא קובעת יותר. נמאס לי. ברגע שהוא יסתדר עם הכסף שיודיע לי יום, שעה, ומקום.
אני עשיתי את שלי וזה לא עבד. נמאס לי להתאמץ (נשמע אכזרי נכון?)
אבל ככה אני מרגישה.
אולי סתם מצפה ממנו ליותר מדיי (כי בכול זאת הוא לא חייב לי כלום. החלטנו שאנחנו רק ידידים) אבל זה עדיין מרגיש לי כאילו אנחנו חברים.
ודבר שלישי אתמול הייתי בפיקניק משפחתי , ובאופן ממש מוזר בפעם הראשונה ממש דיברתי עם בן דוד שלי באופן גלוי ואישי!
ואני מגלה שלאט לאט (שאפילו שאני לא סומכת על אנשים ולא מוכנה לדבר איתם) אני מפתחת לאנשים ומתחילה לדבר איתם באופן חופשי על כול מיני דברים.
כלומר אני מוכנה לדבר עם כול אחד שבא איתי בראש פתוח ומוכן להקשיב (וזה משהו שבחיים לא חשבתי שאני יעשה אי פעם).
אני מדברת עם כול אחד על כול דבר חוץ מההורים שלי.
אני משתפת את הפסיכולוגית שלי, את המורה לכתיבה, את המדריכה בחווה, אפילו את החברות, ואתמול גם את בן הדוד שלי, בהמון דברים שאני בחיים לא דיברתי עם ההורים שלי.
זה אומר שאומנם אני לא סומכת על אנשים, אבל אם בבית אני לא יכולה לדבר עם ההורים זה אומר שאני כן מחפשת אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם ולדבר ולשתף אותם והם יקשיבו ויבינו.
אז נראה לי שזה דבר טוב.
כי אני צריכה לדבר עם אנשים.
רק צריך למצוא את האנשים הנכונים לדבר איתם. אבל אני מניחה שאלה פשוט לא ההורים שלי.
כי כול האנשים שהצגתי כאן עכשיו, שאני מדברת איתם הם אנשים שאף פעם לא אכזבו אותי, כלומר לאט לאט התחלתי להכיר אותם, והם נפתחו עליי, והבינו את הראש שלי, והרגשתי מספיק בנוח לידם כדי לשתף אותם בכול מה שעובר עליי בחיים האישיים שלי.
אני חושבת שזה כולל גם את כול הבלוגרים שעזרו לי ולא עזבו אותי.
כי אם באמת לא הייתי סומכת על אנשים או מחפשת עזרה, לא הייתי פותחת את הבלוג הזה ופורסת את חיי האישיים ככה בפני כולם נכון?
אצל קירי זה קצת שונה. הוא באמת שומר הכול לעצמו ולא מוכן לדבר עם אף אחד חוץ ממני (כי אני היחידה שמבינה אותו) אבל אני חושבת שהוא ככה בגלל שהוא עדיין לא מצא את האנשים הנכונים שעליהם הוא יכול מספיק לסמוך כדי לשתף אותם. אז כרגע הוא לבד בקטע הזה. ככה לפחות אני חושבת ומרגישה.
אבל אני לעומת זאת לא יכולה לשמור הכול לעצמי ואני חייבת לשתף, ואני מניחה שמצאתי את האנשים הנכונים שאני יכולה באמת לסמוך עליהם ולשתף אותם והם יבינו.
ובכול זאת...
אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי. אבל מה?
יכול להיות שאת רעיון הסיפור החדש על הערפדים אני אוציא בעתיד כספר (כי סיפרתי אותו למורה שלי בסדנה אתמול והיא אמרה שזה רעיון של סיפור ממש ארוך. אז חשבתי על זה ובאמת ברעיון הזה יכולים לקרות המון דברים, ויש גם המון רבדים) אז אני רק צריכה לכתוב את הרעיון הזה ולהתחיל לעבוד עליו (יכול להיות שאחרי שאני אכתוב את הרעיון אני יעלה אותו לבלוג) אבל את הסיפור עצמו אני לא אפרסם.
אני חושבת שהרעיון יהיה מספיק טוב בכדי להוציא אותו כספר. כי באמת יש לו הרבה פוטנציאל לפרקים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
