אז סיימתי היום את הספר ' הגן הכימי (ספר 1: הקמילה) מאת: לורן דסטפנו.
הוא 276 עמודים התחלתי אותו בשני וסיימתי היום- 5 ימים.
אז ככה:
מבחינת חיבור... לא הצלחתי כול כך להתחבר לדמויות, הדמות הראשית היא ריין והיא בת 16 ויש לה אח תאום, וההורים שלה מתו.
הספר עצמו היה יחסית כבד. ומה שיהה הכי מזעזע זה העובדה שנשים מתות כבר בגיל 20 וגברים בגיל 25.
ואם נערה היא בתולה בגיל 16 זה לא טוב.
בכול אופן כבר בגיל הזה הנערות נחטפות לאחוזה כדי לשמש למושל הבית בכדי להעביר הלאה את הדור ההמשך.
בעצם יש מחלה שבעל הבית מנסה למצוא לה נוגדן והוא עושה ניסויים על גופות מתות ועל הילדים שנולדים למושל הבית שניקרא לינדן.
ובעצם למושל הבית בספר הזה יש כמה כלות שאיתן הוא צריך לשכב ולטפל בהם כדי שיילדו ילדים ומישיכו את הדור הבא שלו אחרי שהוא ימות.
הבעיה בספר היא שאין כול דרך לברוח מהאחוזה, וכול הנערות שם מעולם לא חוו חופש או ראו את העולם החיצון. טוב להן שם. באחוזה. עם מושל הבית שמטפל בהן, ונותן להן הכול. כול מה שהן רוצות וצריכות נמצא שם הוא מספק להם הכול, כך שאין להן כול סיבה לרצות לברוח מהאחוזה אל החופש.
האישה הראשונה של לינדן, רוז, מתה אחרי שהיא מביאה לו בת שגם מתה.
ואז הוא שוקע בדיכאון וצריך את שאר הבנות כדי לצאת מי זה.
בדרך ריין ( נהר הריין תראו באטלס) סוג של מתאהבת בדייל שלה גבריאל. שכלוא שם באחוזה המון זמן.
אהבתי אותו קצת. הוא היה חמוד ובסדר.
ובקשר לריין, לא הכי התחברתי אליה אבל כן הצלחתי להבין את הרצון העז שלה לחופש.
כי חטפו אותה מאח שלה והיא בעצם יתומה כי אין לה הורים. כלומר היו לה אבל הם מתו. והיא פשוט הייתה כלואה באחוזה הזאת מבלי לדעת מה קורה בעולם בחוץ.
שאר האנשים שגילו את תוכנית הבריחה שלה חשבו שהיא מטורפת.
כי מה העולם בחוץ יכול לתת לה שהיא לא יכולה לקבל באחוזה ממושל הבית ומהעוזרות שמטפלות בה ודואגות לה?
היא היחידה שכול הזמן הזה הייתה צריכה לשחק את האהובה של מושל הבית כדי שהוא יתן לה לצאת החוצה.
והיא ניסתה פעם אחת לברוח וזה לא ממש עבד.
אבל בפעם השנייה זה כבר עבד. ואיכשהו גבריאל בא אחריה ושניהם ברחו יחד בסוף הספר.
חיכיתי שיקרה משהו מסעיר, משהו שיגרום לי לא לעזוב את הספר, אבל רק רציתי שהוא ייגמר כדי שאוכל לעבור לספר הבא.
הוא לא משעמם אבל הוא כן קצת כבד. וקצת מתיש.
רק היה לי ממש חבל על הבנות שהיו כלואות שם בניגוד לרצונן ונאלצו ללדת תינוקות למושל הבית כדי שימשיכו להתקיים אחריו.
בעל הבית ווהן אם אני לא טועה הוא אביו של לינדן שריין חששה שהוא איכשהו שולט בו ובבן שלו שילדה קטנה בת 13 בשם ססילי ילדה לו.
גם אליה לא ממש הצלחתי להתחבר. וקצת כעסתי עליה בסוף שהיא הלשינה לבעל הבית שריין ניסתה לברוח רק כדי לעזור לה.
בקיצור הספר הזה קצת מעוות מבחינת הנושא וקצת עצוב.
סך הכול לינדן נהג באהבה לכול הכלות שלו למרות שהציק לי שהוא לא שיחרר אותן כי רצה שישארו שם איתו ויביאו לו ילדים.
מדיי פעם הוא בדק מה שלומן, וכאשר אחת מהן ילדה תינוק הוא נישאר איתה ודאג לה וטיפל בה.
בעל אחד ושלושה נשים מסביב. נחמד לא? מזכיר משהו למישהו?
בכול מקרה הרגשות שלי היו סתוריים ולא גדולים מדיי לדמויות.
עכשיו אני תוהה איך הסופרת מתכננת להמשיך את הספר הבא שלה.
גם ריין עדיין לא מצאה את אחיה התאום, ועכשיו שהיא חופשייה היא מתכננת למצוא אותו ולהראות לו שהיא בחיים. שהיא לא מתה.
שורה תחתונה: לא הייתי ממליצה עליו כול כך. חשבתי שהוא יסחף אותי אבל זה לא קרה. הוא לא נמרח אבל קצת רציתי לסיים אותו כבר.
אז אם אתם ממש רוצים ממש לקרוא תקראו אבל זה סתם יהיה בזבוז של זמן.
אני אחכה לספר הבא כי מעניין אותי מה ריין וגבריאל יעשו עכשיו כשהם חופשיים וריין כבר לא יותר כלתו של המושל הבית לינדן.
אני גם שמחה שהם לא שכבו ושהיא לא הביאה לו ילדים. אם זה היה קורה זה היה נוראי מבחינתי.
גם ככה לא נישאר לה הרבה זמן לחיות. בגיל 20 היא תמות.
ועוד כלה נוספת שם בשם ג'נה גם מתה בסופו של דבר. זה היה נוראי ועצוב.
בקיצור ספר למרות היותו קצר היה כבד מבחינת הנושא והתוכן.
וכמו שאמרתי יכולתי כן להבין את רצון הבריחה של ריין מהאחוזה כדי לזכות בחופש שהיא כול כך רוצה, וכמובן שהיא לא תשאיר שם את גבריאל למות בידיו של ווהן המטורף הזה. ( כי הוא ידע על הבריחה שלהם והיא פחדה שאם היא תעזוב בלעדיו הוא ימות).
אז אני מחכה לראות מה באמת יקרה עם השניים האלה בספר הבא של הסופרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
