זה ניגמר! לגמרה לפחות נגמר ביני ובין הידיד שלי. אני עצובה שזה ניגמר ככה, אבל משום מה אני לא בוכה. אני רק עצובה.
אני עדין לא מבינה למה ככה כלומר למה זה ניגמר ככה.
הוא נעלם לי לארבעה חודשיים שלמים , כשבזמן הזה חשבתי שזאת לגמרה אשמתי שהוא לא מדבר איתי.
ואז כשכן חזרנו 'פתאום' לדבר הוא אמר לי שאני קשה, כבדה, מסובכת, חושבת רק על עצמי ( ממש לא נכון!), מדברת רק על עצמי כול הזמן ( גם לא נכון. רק אם שואלים אני מספרת על עצמי), שהוא לא יכול להכיל אותי, ושהוא לא מסוגל להקשיב ולתמוך כרגע.
אז אם כול הדברים האלה הפריעו לו מההתחלה, למה לעזאזל הוא לא אמר לי שום דבר!? או רמז!? כי בהרגשה שלי הכול היה לי בסדר איתו. באמת. לא הרגשתי שאני מעיקה עליו או משהו.
והפעם האחרונה שבה נפגשנו היה ביום כיפור. אז למה אז, בפגישה ההיא הוא לא אמר לי את כול הדברים האלה? למה הוא חיכה ארבעה חודשיים כדי לומר לי את זה!?
למה לתת לי לחשוב שאני אשמה? שאני לא בסדר?
ועוד לא נפרדנו פנים מול פנים, הוא עשה את זה בדרך הכי לא מקורית ופאטתית שיש- בסמס. בהודעה. עלוב נכון? הוא אשכרה לא רצה שניפגש ונדבר על הדברים! ואני ממש רוצה לנסות לשכנע אותו להיפגש כי אני חושבת שבפגישה הדברים יאמרו יותר בבירור. ובאמת יש לי הרבה דברים שבהודעה רגילה אני לא יכולה להגיד לו כי זה מורכב.
אבל נראה שאין טעם.
הוא ניסה 'להיות' ידיד שלי וזה לא הלך.
אני חושבת שהוא כן יכול להתמודד איתי אם הוא רק היה רוצה מספיק את האתגר הזה שניקרא- אני.
עובדה. אני לא בלתי אפשרית. אפשר בכול זאת להתמודד איתי אם קצת מנסים.
אבל נראה שהוא פשוט וויתר עליי ולא מוכן לנסות להתמודד עם הקשיים והבעיות שלי.
ושוב בסוף כול העניין היה קשור בסקס שלא רציתי וזה עצבן שהוא שוב חזר על העניין הזה. מה שגרם לי לתהות אם עשיתי טעות שלא עשיתי את זה איתו.
כי אם הייתי מסכימה אז עכשיו היינו ביחד.
אז לא יודעת.
אני ממש עצובה שזה ניגמר ככה.
אני הרגשתי שהיה לי טוב איתו. באמת. והוא לא אמר לי כלום בכול הפעמיים שבהן היינו ביחד. ואני לא מבינה למה.
למה לחכות כול כך הרבה זמן, להיעלם לי, ובסוף להגיד שאני אשמה? שאני לא בסדר? שאני דפוקה בראש?
למה לתת לי להתבשל בתוך הסיר הרותח של עצמי?
לדעתי הוא לא היה בסדר מההתחלה שהוא לא אמר לי שום דבר.
כי מאיפה אני בדיוק אמורה לנחש שאני כול הדברים הרעים שהוא אמר עליי!? אני לא קוראת מחשבות!
בקיצור הוא החליט שהקשר בינינו כרגע לא מתאים לו וזה לא מצליח. אז הוא פשוט הרים ידיים וויתר עליי.
לא מוכן להתמודד איתי ואם כמה שאני קשה ומסובכת.
בכלל אני מרגישה שכולם סביבי איפשהו, באיזה מקום מוותרים עליי, וכתוצאה מכך אני מתחילה להאמין שאני לא טובה בשום דבר.
כי הם לא מאמינים בי. אם הם לא תומכים בי ולא מאמינים בי, אז איך בדיוק אני אמורה להאמין בעצמי שאני באמת טובה במשהו?
אני מרגישה שאני כישלון. שאף אחד כבר לא מאמין בי יותר. שאני כלום. שאף אחד לא באמת מאמין שאני מסוגלת לדברים.
זה עצוב וה נורא וזה כואב. כואב מאוד שהאדם היחידי בכול העולם שנישאר להאמין בי היא אני עצמי לבדי.
ההורים שלי אני כבר חושבת לא יודעים מה לעשות איתי אז איך אני אדע?
והם לא תומכים בי, תמיד חושבים שאני מסוגלת ליותר כשאני לא מסוגלת, וזה גורם לי לחשוב באמת שאני לא טובה מספיק. שאני באמת יכולה ליותר ממה שהם ואני חושבים. ואני לא. גם לי יש את הגבולות שלי לעזאזל.
אופפפפ
אני פשוט מתוסכלת, וכרגע אני פשוט מרגישה לבד. באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר.
ושיר קטן לסיום:
ואוו! היה היום כול כך קר! כול כך קר שזה היה פשוט מדהים!! וזה כלל לא השפיע עליי! הייתי כמה שעות בחוץ, נותנת לגופי להתרגל לקור המקפיא, וזה היה פשוט מדהים! כול הקור והגשם...
אהה אני אתגעגע למערכת החורפית הקפואה מקרח הזאת *~* היא הייתה מדהימה! באמת! רק חבל שבשבת היא ניגמרת.
ועוד שבוע וקצת לכלבה שלי שרי יש יומלדת שנתיים אז אני יעשה פוסט מיוחד 3:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
