my cold evil world!

טוב, אז אחרי התלבטויות אין -סופיות עם עצמי, בחרתי לבסוף  סיפור שפחות או יותר אני מעדיפה להעלות אותו עכשיו.

למרות שמהות שלו קשורה יותר ל... לשבוע שעבר כשעוד לא היה כזה סוער, והיו כמה ימים של ירח מלא, והירח כרגיל נתן לי השראה לסיפור הזה.

בעיקרון הסיפור 5 עמודים לא יותר ו... הוא הסיפור שהכי קרוב בשבילי  מבחינת  ערפדים וזאבים. למה?

כי:

א. שתי הדמויות הראשיות שפעם היו אנושיות עכשיו הן ערפדים

ו2. שילבתי גם את  הידע שלי על זאבים בסיפור הזה וקצת  מהסרטים והספרים שאני קוראת בנושא.

עכשיו  בספר הנוכחי שלי (  רעד ( הזאבים של גרייס)) אומרים שכאשר אדם אנושי ננשך הוא נדבק במחלה שמשנה אותו לאדם זאב, ושם אומרים שלירח אין שום השפעה על ההשתנות של  האדם. מה שכן משפיע עליהם והופך אותם לזאבים זה הקור המקפיא של  החורף. וכדי לחזור להיות בני אדם הם זקוקים לחום. לחום של ממש כדי לחמם את גופם שישארו אנושיים ולא ישתנו לזאבים.

אז אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא.

עד עכשיו האמנתי שאנשי זאב משתנים בלילה של ירח מלא. מה שכן כול הזאבים גם בספר הזה מתקבצים יחד ומתחילים ליילל ולייבב לאורו של הירח המלא. זה כן.

אבל לגבי ההשתנות שלהם... זה כבר נטע בי  סוג של ספקות.

כי שוב אז מה בעצם כן משנה אותם- הקור של החורף או הירח המלא? ( שזה מה  שראיתי ברוב הסרטים).

בקיצור בסיפור הזה לירח לא הייתה השפעה. פשוט הוספתי סתם זאב.

אז מקווה שהנו. עברתי עליו אתמול והוא היה בסדר פחות או יותר.

אז לסיפור? קדימה. על החיים ועל המוות.

MOONLIGHT!

עוד חודש הגיע לסופו, ובשמיים החשוכים אך הנקיים מעננים כול שהם, הופיע  במלואו אור הירח בכול אורו הקסום.

הוא היה לבן, עגול ושלם בשמיי הלילה הקרים.

הוא היה כול כך יפה וקסום.  אי אפשר היה להתעלם ממנו או לא להביט בו כלל.

כול מי שיצא החוצה היה חייב להביט בו לפחות כמה דקות ולהתפעל מיופיו המדהים.

והוא באמת היה כזה.

הרוח נשבה קלות והזיזה את העצים מעט. אורו של הירח הטיל אור על ענפי העצים, וגרם להם להיראות מלאים וזוהרים.

אלה היו אחד מאותם לילות שהיא אהבה. אהבה במיוחד.

היא אהבה פשוט לצאת החוצה, וסתם לעמוד, ולצפות בירח, בזמן שהמון מחשבות רצות במוחה. מתרוצצות כמו עכברים נסערים שנייה לפני שהם מתים.

הרוח העיפה מעט את  שערה השחור לאחור, והרוח הקרה נשבה גם על פניה החיוורות. היא אהבה גם את זה. את הרוח הקרה, את השקט הקר, האור הנעים שהירח מפיץ. את כול מה שאור הירח מביא איתו בלילות הקרים.

עד שהיא שמעה קול שניפץ באחת את השקט שלה '' את שומעת אותי שותפה?'' הוא אמר מאחוריה.

היא לא הסתובבה אליו, המשיכה להביט באור הירח, והשיבה '' מה אתה רוצה? אתה לא רואה שאני עסוקה כאן?''

הוא הביט בגבה המופנה אליו עדיין '' במה בדיוק את עסוקה?'' הוא שאל, מתעלם לגמרה מאור הירח שנגלה לפניו.

'' אני יעמיד פנים שלא באמת שאלת את  זה עכשיו'' היא אמרה בטון אדיש וקר, ועדיין המשיכה  להביט באור הירח. כאילו משהו בו פשוט הפנט אותה ולא נתן לה להסיר ממנו את מבטה אפילו לשנייה אחת.

'' למה? מה כבר שאלתי?'' הוא נישמע תמים ופתטי  באותו הרגע. היא לא באמת האמינה שהוא משחק אותה תמים ובאמת לא מודע לאורו של הירח. כמה תמים ועיוור הוא יכול להיות? הוא ערפד  לעזאזל! הוא אמור להבחין בזה. אבל רגע! יכול להיות שהוא משחק בה? שהוא סתם בוחן אותה? אם כן זה ממש מרושע מצידו וממש מזכיר לה את אח שלה.

עכשיו היא הסתובבה אליו '' תסתכל בשמיים אידיוט! ותראה! אם אתה מנסה לבחון אותי אז זה ממש לא מצא חן בעיניי אוקי?  אני שונאת שבוחנים אותי, ויותר שונאת  שמפריעים לי ומוציאים אותי מהשקט שלי!'' היא ענתה בקול חד ומסוכן.

הוא שלח את שתי ידיו קדימה כדי להרגיע אותה, וחייך חיוך מאולץ '' בסדר, בסדר. תירגעי. לא התכונתי להפריע לך'' הוא אמר, ואז הוסיף כשסוף סוף הביט ביחד איתה באורו הקסום של הירח '' זה נכון שבליל ירח מלא אנשי זאב הופכים לזאבים?'' הוא שאל.

הוא צוחק איתה עכשיו נכון? אל תגידו לה שהוא לא יודע את הדבר הפשוט הזה. נו באמת.

'' אתה צוחק נכון?'' היא הביטה בו במבט  מיואש כאילו אומרת לו ' איך אתה לא יודע דבר כזה?'.

הוא הביט בה בחזרה '' לא. אני לא צוחק. אני פשוט לא זוכר אם זה קורה לכולם או לא'' הוא אמר בקול מתגונן.

היא פלטה אנחה מיואשת '' כמובן שזה לא קורה לכולם! אם אתה לא איש זאב זה לא יקרה לך! אתה ערפד.  תחשוב בהיגיון. אם היית  אדם זאב, היית הופך עכשיו לזאב במלואך. אבל אתה לא. הנה. עכשיו , ברגע זה אנחנו יכולים לשמוע את יללותיהם של הזאבים לאורו של הירח'' הם  היטו את אוזנם  כדי לשמוע את היללות הרמות של הזאבים '' שומע?'' היא לחשה, והוא ענה '' כן. עכשיו אני שומע. ואוו'' בעיניו יללות של זאבים  היו קסומות. הוא לא ידע בדיוק להסביר למה, אבל הן היו פשוט קסומות.

היא בעצמה נזכרה בפעם ההיא שהשטן הפך אותה לזאבה ויצאה לצוד לעצמה טרף בליל ירח מלא.

היא אהבה את העוצמה והכוח שהיו נתונים בידיה. אבל גם עכשיו כערפדית , היא חזקה ובעלת כוח.

אבל היא בעצם ,שניהם צריכים להיזהר מהזאבים.

'' אל תיתן לזאבים לשתות ממך'' היא הזהירה אותו.

'' למה?'' הוא שאל, שאלה תמימה למראה.

'' הדם שלנו מחזק אותם, ואז הם  נהפכים לחזקים ויכולים להוות לנו סכנה גדולה מאוד. לכן צריך להיזהר איתם מאוד. אבל אנחנו יכולים לחסל אותם! יש לנו מספיק כוח לזה. רק שאסור שהם ישתו את הדם שלנו. זה הכול' היא הסבירה לו כתשובה על השאלה שלו.

והוא הבין. זה באמת  היה פשוט ולא מסובך. למה הוא בוחן אותה אם כך?

'' תודה על ההסבר שותפה'' הוא אמר, והניח יד על כתפה וחייך קלות, מביט באורו של הירח, ונקסם ממנו בראשונה וגם בשנייה.

היא הרגישה  את ידו הקרה נחה על כתפה '' תוריד את היד ממני לפני שאני אקרע לך אותה  ממך!'' היא סילקה את ידו באכזריות ממנה, וקולה היה אכזרי וקר.

הוא נראה מבוהל '' למה עשית את זה שותפה? מה עשיתי?'' הוא לא הבין למה עשתה זאת בכזאת אכזריות. הוא לא פגע  בה או ניסה לעשות משהו שהיא לא רוצה. אז למה?

'' אני לא אוהבת שנוגעים בי בסדר? אני לא אוהבת מגע של אנשים. זה גורם לי לאי נוחות מסוימת בגוף. אז אל תיגע בי שוב בסדר?'' היא אמרה לו , ושמרה על מרחק מה ממנו.

הוא לא הצליח להבין למה היא מתנהגת ככה. למה השותפה שלו כזאת קרירה כלפיו. הם בסך הכול  שותפים לא משהו מעבר לזה.

הוא צריך היה להבין שכנראה גם בתור אנושית היא לא סבלה מגע אדם.

'' בסדר '' הוא אמר לבסוף אחרי שתיקה קצרה '' מצטער. זה לא יקרה שוב'' ברגע הזה הוא רצה לחבק אותה, ולגעת בשערה או  סתם להניח את ידו שוב לאות  תמיכה או עידוד. אבל ידע שאסור לו. לא שאסור לו. מותר לו. היא פשוט לא רוצה שהוא יעשה את זה שוב.

'' בסדר'' היא אמרה באדישות, והסתובבה שוב אל הירח.

'' מה כול כך מיוחד בירח מלא שאת לא  יכולה לעזוב אותו?'' הוא שאל אותה חרישית, וניסה בעצמו להבין מה כול כך מיוחד בירח מלא. חוץ העובדה שהזאבים מתקבצים בקבוצה, ומתחילים  ליילל יחד לאורו.

היא נאחה קלות, וכתפיה השתחררו מעט '' אתה לא תבין קווין. זה לא מסובך, אבל אתה פשוט לא תבין''. קולה היה עכשיו יחסית רגוע ושליו. כאילו אור הירח  משרה עליה סוג של שקט, סוג של שלווה שגורם לה להיות שקטה ונעימה. בדיוק כמו שהוא אוהב אותה.

'' נראה שהירח גורם לך לסוג של נעימות ושקט, אני צודק?'' הוא ניסה לנחש או לפחות להיות קרוב לניחוש קל שבקלים,

'' סוג של. כן'' היא ענתה בקול נעים מהרגיל.

'' ואת עושה את זה כול  הזמן? כלומר יוצאת מהבית בסוף החודש, בלילה כשקר, ומביטה בשמיים  על הירח המלא?'' הוא הסתקרן.

'' כן'' היא ענתה '' זה גורם לי להרגיש שלווה. משהו בירח מלא מרגיע אותי. גורם לי להפסיק לדאוג ולהתחיל לתהות אם המצב שלי אי פעם ישתפר. אבל כשאני מפסיקה להביט בו, אני מבינה שלא. שהמצב בחיים לא ישתפר ואני תמיד אשאר תקועה באותו המצב הדפוק שאני נמצאת בו עכשיו'' הוא שמע את העצב והמרירות בקולה. זה היה נורא לשמוע את כמות הכאב שנשפכה מכול מילה ומילה שהיא אמרה לו.

כול כך הרבה כאב, עצב, וייסורים, וסבל היו כרוכים במילים הקשות הללו. וכולן נמצאו בתוך ראשה וליבה של השותפה שלו. כמה נורא הוא חשב לעצמו. הוא ידע שהיא רוצה שהמצב ישתפר, אבל מבחינתה היא אבודה. היא איבדה את דרכה. אין לה לאן ללכת או בשביל מי לחיות, והמצב תמיד יישאר אותו הדבר ולא ישתנה בחיים. כמה מדכא להישאר באותו המצב ולדעת שהוא בחיים לא ישתפר. פשוט עצוב.

הוא לא ידע מה לעשות או איך לנחם אותה, ולכן הציע '' את רוצה אולי שנצא לצוד ביחד? לשפר את מצב הרוח שלך?''

היא עזבה את  הירח, חשבה על ההצעה, ואמרה '' זה הדבר הטוב היחידי שאמרת עד עכשיו''  והרגישה את הרעב מכרסם בקרבה '' אני רעבה! לא אכלתי כול היום. בעצם רק התעוררתי לפני כמה שעות טובות. אני חייבת לאכול משהו. מה דעתך על זאב על האש?'' ניביה החדות נשלפו רק מעצם   המחשבה על   הבשר והדם של הזאב שתהרוג. היא כבר יכלה להרגיש את הדם זורם בעורקיה וגופה. היא הייתה כול כך רעבה רק מהמחשבה על ההרג שהצית בה אש חמה.

הוא  הרהר בדבריה כמה דקות, עד שבסוף ענה '' נישמע מעולה שותפה. דווקא מתאים לי זאב. אבל צריך למצוא את החלש מביניהם , ולהפריד אותו משאר הלהקה כדי שלא יצליחו להגן עליו, ואז נוכל להרוג  אותו, ולאכול אותו'' הוא אמר, ועיניו זרחו לאורו של הירח הזוהר בשמיים.

'' כמובן שנפריד אותו! אני לא טיפשה! זה חוק ידוע! זה  מה שהאריות בטבע עושים. אורבים לטרף שלהם, ומנסים למצוא את זה שהכי חלש, הכי פגיע, וכשהם מוצאים אותו, הם  מפרידים אותו משאר הלהקה, ואז סוגרים עליו במקום שממנו הוא לא יכול לברוח ואז קופצים עליו, ולבסוף הורגים אותו ואוכלים אותו. סוף הסיפור''. וככה בדיוק הם הולכים לפעול עכשיו. בדיוק כמו האריות בטבע.    

אבל זאת קצת תהיה בעיה. הזאבים תמיד נמצאים בלהקה. הם אף פעם לא נמצאים  לבד, והם  מאוד זהירים. הם שומרים אחד על השני.

לא יהיה קל  למצוא את החלש ולהרוג אותו. הוא גם יכול להרוג אותם אם לא יזהרו מספיק.

הם נכנסו לתוך היער, הסתתרו בינות העצים, וחיכו לשעת כושר מתאימה שבה יוכלו לתקוף את הזאבים הארורים. הם היו כול כך רעבים. בעיקר  השותפה שלו. הוא פחות היה רעב. הוא הציע את  זה  רק כדי  לעודד אותה. וזה בהחלט עודד. צייד תמיד איכשהו עודד אותה.

היא אהבה לצוד. ואהבה יותר להרוג  ולהיזון מהטרף שלה.

אבל אסור לשכוח שהיא  היוצרת שלו,  ואסור לו לעשות שום דבר טיפשי. לפחות לא בלי אישור שלה.

'' אל תעשה שום דבר טיפשי זה ברור? נחכה שהארורים האלה יתפצלו, ואז נתקוף אחד מהם, ונהרוג אותו'' היא לחשה לו בקול זהיר.

הוא הביט בה '' בסדר'' הוא אמר.

לאחר כמה שעות של ציפייה בהם, הם שמו לב שאחד מהם מתרחק מין הלהקה '' זאת ההזדמנות שלנו!  אסור לנו לפספס אותה!'' היא לחשה לו באוזנו.

הם החלו לעקוב אחרי הזאב הבודד שהחל להתרחק מהלהקה שלו ללא סיבה ברורה. הם בטח נידו אותו בגלל דבר טיפשי שהוא עשה או כי הוא בגד בהם או משהו. כן.   זה בטוח זה. זה ידוע שזאבים לא נאמנים, ולא תמיד יישארו כאלה.

'' קדימה'' היא אמרה, והם נעלמו בין השיחים, עוקבים אחרי הזאב, ומנסים לראות לאן הוא הולך.

לבסוף הם הצליחו איכשהו להפתיע אותו, ולכדו אותו בפינה קטנה, הרחק מהלהקה שלו '' עכשיו תפסנו אותך זאב  יערות עלוב!'' ירתה לעברו הערפדית הנחושה והרעבה , כשהיא חושפת את ניביה מולו.

'' לא אוותר ללא קרב שמעת  אותי!? אני אלחם על החיים שלי! אני לא אפסיד למוצצי דם כמוכם!'' אמר הזאב  לפתע.

שניהם הופתעו כששמעו אותו מדבר '' לא ידעתי שזאבים יודעים לדבר'' אמר קווין בקול מופתע, ובאמת נראה ככה.

והשותפה שלו נאנחה בשנית ''  הם לא!'' אמרה בקול תקיף, והסתערה על הזאב שהצליח ליצור בה כמה צלקות יפות, אבל היא הצליחה להתרפא בכול פעם שפצע אותה.

'' אין טעם זאב! אני מחלימה. אז אין לך טעם לנסות ולפצוע אותי. טיפש!'' היא נעצה את ניביה החדות בצווארו של הזאב שהחל ליילל עכשיו מכאב '' שחררי אותי ערפדית ארורה!'' ילל הזאב, אבל היא לא שחררה אותו. היא הייתה רעבה. רעבה מאוד.

'' תסגור עליו, במקום לעמוד שם ולתהות איך הוא מדבר!'' היא התפרצה עליו בזעם.

קווין, בלי  שום פחד בליבו, קפץ על גבו של הזאב, וניקב בו כמה חורים, שמהם  פרצו נתזים יפים של דם. והזאב רק ילל עד שלבסוף הרגיש שהוא לא מסוגל יותר, ובסוף ניכנע ומת.

 הם הצליחו להשיג את הארוחה שלהם ללילה.

'' זאב דפוק! הוא באמת חשב שלבדו יהיה לו  מספיק כוח מולנו? זאת בדיחה ממש טובה!'' היא   פלטה גיחוך  משועשע, כרעה על שתיים, והחלה לאכול ממנו, ולשתות את דמו ביחד עם קווין עד ששניהם היו  שבעים, ומלאים, ומהזאב לא נישאר דבר מלבד הפרווה, והעצמות  המפורקות שלו.

הם הלכו משם במהירות, ונדמה שלהקת הזאבים הריחה  את  דמו  של חברם לקבוצה שמת.

הם רצו בעקבות הריח, וגילו  שם את הגופה שלו '' ערפדים ארורים! הם ישלמו על זה. אנחנו נחסל את מוצצי הדם האלה! אתם תיראו!'' נבח ראש הלהקה שלהם בזעם. הוא לא האמין שזה קרה להם. והם יעשו הכול כדי לגרום לערפדים לשלם על מעשיהם.

הם התקבצו יחד כלהקה סביב גופו של חברם, היטו את ראשם לאחור, עצמו עיניים, והחלו ליילל לאורו הלבן של הירח. הזדהות עם חברם ללהקה שמת  להתייחד איתו. זה היה עצוב.

'' אתה שומע אותם? בוכים על חברם ללהקה שמת? על החבר שהם איבדו? פשוט נוגע ללב'' לא היה  שום רחמים או  שמץ לרגש כול  שהוא בקולה של השותפה שלו. לא אמור להיות לה. הזאבים והערפדים אף פעם לא הסתדרו יחד, אז אין לה שום סיבה להתחיל לאהוב אותם עכשיו.

'' זה דיי עצוב אם תישאלי אותי'' הוא אמר בשקט.

'' למי אכפת? העיקר שאכלנו. זה מה שחשוב'' היא  השיבה  בקרירות. באמת לא היה לה אכפת. היא תהרוג כול דבר שיכול לספק את הרעב שלה. אפילו את אח שלה אם תצטרך. למרות שהוא לא ייתן לזה לקרות כי הוא יותר חזק ממנה וגם היוצר שלה.

'' טוב'' הוא נאנח ''   שנזוז? זה דיי  מדכא להישאר כאן ולשמוע את היללות העצובות  והשבורות האלה של הזאבים כול הלילה'' זה באמת דיכא אותו. עמוק בפנים הוא הרגיש לא טוב עם המעשה  הזה. אבל לא הייתה להם ברירה, לא היו אנשים בסביבה או חיות אחרות להרוג. הוא לא צריך להרגיש אשם על הרעב שלו או של השותפה שלו. זה טבעי.

'' גם אותי זה מדכא, ובעיקר מחליא. כול העצב והיללות מחרישות האוזניים האלה. בוא נסתלק  מכאן כבר  לעזאזל'' היא רטנה, ובמהירות הסתלקו מין היער, יצאו ממנו, והמשיכו הלאה  בטיול שלהם לאורו של הירח הזוהר והקסום.