אוקי. בימים האחרונים היו כמה וכמה פעמיים שרציתי לפרוק אבל לא נתנה לי ההזדמנות משום שהמחשב[ כרגיל], החליט לעשות לי בעיות ולפעול כמו צב. זה היה נוראי. לא יכולתי לעבוד עליו בכלל! שום דבר לא נפתח לי ולא יכולתי לעשות כלום! פשוט כלום! זה תסכל אותי נורא.
למה אתם שואלים? כי אני קשורה למכשירים חשמלים באופן דיי אובססיבי( אני מודה) שברגע שקורה להם משהו אני מתחרפנת בעיקר אם זה המחשב והטלפון שלי.
בכול אופן היום תיקנו את הבעיה והביאו מודם חדש שעכשיו בעזרתו אני יכולה לגלוש מהר יותר. ועכשיו אני עושה את הפוסט הזה.
ורגע, לפני שאני ממשיכה הולכת להיות מלחמה בין ישראל ואיראן! זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו- מלחמה. כן, ממש.
מי צריך מלחמות לעזאזל!?
וראש הממשלה הדפוק שלנו רוצה להרוג את כולנו רק כי לאירן יש פצצה אטומית או משהו כזה! מה לעזאזל עובר לו בראש לאידיוט רפה השכל הזה!? הוא רוצה להרוג את כולנו או מה!?
למה לסכסך ולגרום למלחמה כול כך מיותרת שהרבה אנשים יכולים להיהרג בה!? מה המלחמה המיותרת הזאת תיתן לנו? ניצחון? למי זה בכלל חשוב!?
בשבועיים האחרונים הייתי דיי סגורה ונעולה, וגם סיימתי את העבודה בחווה כלומר את הקייטנות, והבית שלי הפך לבית רפאים.
אנשים כול שנייה צצים לי משום מקום כאילו מעולם אחר ואני כזה ' מה? מה אני אמורה לעשות', ופתאום מגיעים אורחים בבוקר שאני לא יודעת על הבקירור שלהם ואז אני נאלצת לצאת מחדרי ולהגיד ' שלום' ואז יש שתיקה מביכה כי לא יודעים מה להגיד ואיך לפתוח את השיחה וזה ממש לא נעים. אני בטוחה שאתם מכירים את המצב הזה.
ואבא שלי עבר ניתוח בבטן[ כילא או משהו כזה בקיבה שלו] אז בשישי נדמה לי נסענו לבקר אותו, ומי כמוני יודעת עד כמה שבתי חולים גורמים לי לדיכאון עמוק, עמוק עד כדי כך שאני שוקעת בעצמי, מתעלמת מכולם, לא מסוגלת להיסתכל, או לחבק, או לגרום למישהו להרגיש טוב שאני שם[ במקרה שלי- אבא שלי].
החדר והמקום עשו לי כול כך רע וגם האוכל שם שפשוט לא יכולתי לחבק אותו או לגעת בו ולהגיד לו שאני אוהבת אותו. בקושי דיברתי איתו. ממש לא יכולתי להסתכל עליו בחלוק הירוק הזה שלבש.
אומנם היה שקט אבל...
כשאני נמצאת שם אני רואה רק דבר אחד-
את מלאך המוות המרחף לו בין החולים ומחליט את הנשמה של מי לקחת ושל מי לא.
מי הגיע זמנו לעזוב ומי לא.
זה הדבר היחידי שאני רואה שם.
אומנם בית החולים מציל חיים, אבל לא תמיד זה ניגמר בטוב. ולכן אני שונאת את המקומות הארורים האלה.
לא מסוגלת להישאר שם דקה.
הקשבתי לשירים באמפי שלי, ובסופו של דבר יצאנו החוצה והתחלתי לבכות. לא יכולתי לשמור את זה יותר. זה היה חזק ממני.
לא סיפרתי את זה להורים אבל דמיינתי שהניתוח לא מצליח ואבא שלי מת ואני צורחת בתסכול '' לא!!!!!!'' ונישארת בת יחידה לאם חד הורית.
זה היה לא נעים במיוחד לדמיין את זה.
זה הזכיר לי פשוט את הפעם ההיא שאבא שלי טס לצרפת ל5 ימים ללמוד להיות קונדיטור ואני בדיוק הייתי חולה בוירוס קשה ששלח אותי לבית החולים.
זה היה וירוס של הקאות ומה לא.
הייתי שם לילה אחד וזה היה דיי והותר מכדי להזכיר לי שאני לא רוצה לחזור לשם יותר לעולם.
והשבוע בדיוק תקף אותי וירוס חדש- משמעותו שהייתי שוב חולה אחרי דיי הרבה זמן.
ולא תגידו שפעת של אף, אוזן, גרון,
וירוס חדש לגמרה!
מזה אומר?
זה אומר שזה התחיל בכך שהייתה לי סחרחורת נוראית כזו שאי אפשר לעמוד לדקה עם עיניים פקוחות בלי לחטוף בחילה, ואז צריך לשכב לעצום עיניים ולחכות שזה יעבור.
זה היה נוראי! אומנם לא הקאתי כי לקחתי פרמין[ נישצע כמו כדור נוראי נגד הזיות משהו O.ם] אבל לא זנ כדור בחילות, שעצר אותם אבל פשוט לא יכולתי להישאר עם עיניים פקוחות בלי לחטוף בחילות כול שנייה.
אני באמת לא מאחלת את הווירוס הזה לאף אחד.
הרגשתי כאילו יש לי ורטיגו- שהכול מסתובב לי ואם אני לא אשכב ואצום את עייי אני אקיא את נשמתי.
לא היו הסברים לוירוס הזה.
והדבר היחידי שיכולתי לעשות זה פשוט לנוח.
ברגעים האלה התפללתי שהמצב שלי לא יחמיר ואני לא אגיע שוב לבית חולים[ כמו בפעם הקודמת שהגעתי בגלל וירוס כזה].
נילחמתי בעצמי והיה לי דיאלוג פנימי עם הדמות שלי שאמרה לי לוותר. לתת למלאך המוות לקחת את נשמתי, לעזוב את העולם הזה, ולעבור למקום טוב יותר.
אבל אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת! זה עוד לא הזמן שלי למות, למרות שאף אחד במילא לא צריך אותי , האם זה בכלל משנה משהו? would it matter?
תמיד כשאני חולה המוח שלי מתחיל לפעול וחושב על הגרוע מכול.
וגם לא אכלתי כמה ימים, כי לא הייתי מסוגלת.
הייתי חולה בערך יומיים וקצת.
ואחרי שהסחרחורות עברו, התחילו לי כאבי ראש וכאבי בטן ושלשולים נוראיים, וזה נראה שכאילו משהו אחד מתחיל וניגמר, ומתחיל משהו אחר.
היום הרגשתי טוב יותר ,
אבל משום מה יש לי הרגשה שהוירוס עדיין לא אמר את המילה האחרונה שלו. שזה עדיין לא הסוף.
ואולי זאת רק ההתחלה?
כי התחלתי להיות עכשיו קצת מצוננת אז...
אני כבר לא יודעת.
אני רק יודעת שאין לי כוח לוירוס הזה.
למעשה אין לי כוח יותר לשום דבר.
והיום בדיוק שמעתי שיר חדש של להקת הרוק סקילט שפשוט גרף ממני ' ים של דמעות' מה שניקרא. זה כאילו שהשיר הזה שיחרר מתוכי את כול השבוע הזה, הקשה הזה שבו הייתי חולה ואנשים צצו לי פתאום בבית ולא הבנתי מאיפה פתאום הם הגיעו ולמה.
אבל הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שבכיתי. זה היה בכי טוב כזה אומנם מוזר וכואב אבל טוב.
בכי משחרר שתדעו. לטוב ולרע.
והיום חברה של אחי הגדול חברה לוינה אחרי שבועיים של ביקור בישראל, ועכשיו הוא חזר להתנחל אצלנו בבית עד שהוא חוזר חזרה לניו יורק.
אני שונאת את הנוכחות שלו בבית שלנו.
אהבתי יותר את השבועים שבהם הוא לא היה כאן. שהבית היה כולו שלי. לעזאזל. שיחזור כבר לניו יורק!
אני חושבת שפרקתי פחות או יותר הכול בפוסט הזה.
אם אזכר בעוד משהו אוסיף מאוחר יותר או מחר.
אהה בשבועיים האלה הספקתי לחשוב 5 סיפורים! ואני ממש גאה בעצמי כי בדרך כלל בשבוע אם אין לי ממש מוזה והשראה אני כותבת מקסימום סיפור אחד גג שניים.
אבל משום הייתה לי מין צורך כזה לכתוב כצה סיפורים על דמות מסויימת שלי כך שזה יצא ממש טוב וזרם באופן מדהים, ואני פשוט הייתי גאה בעצמי! *-*''
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
