מדריך ההישרדות של ההוא - החיים על פי טמבל
בלוג על החיים שלנו. של כולנו. לפעמים סאטירי, לפעמים קומי, לפעמים רציני ולפעמים עצוב. |
| 9/2010
עוד יום שבת נורמלי. או שלא.
זה היה עוד יום שבת אפלולי, ואני תכננתי לישון עד מאוחר ולנסות, פעם אחת, להנות מהחיים. אבל כמצופה, בשבע וחצי אחותי התחילה לצרוח שחוטפים אותה, שסוף העולם הגיע ושיצילו אותה בדחיפות. בגלל שאני כבר רגיל, החלטתי להישאר במיטה ולחכות שהפרק דורה הבא שלה יתחיל והיא תירגע. הופ האלה חייבים להפסיק לתקוע תכנים לימודיים בין התוכניות, זה הורס את כל הקונספט של לתקוע את הילד שעות מול הטלוויזיה ולראות איך המוח שלו הולך וקטן.
אבל הצרחות שלה רק התגברו, וגם שמעתי כמה גברים זרים שאומרים "סתמי ת'פה". נכון שכבר הרבה זמן לא ראיתי הופ, אבל לא זכור לי שמופיעים שמה גברים זרים שאומרים "סתמי ת'פה" בזמן התכנים הלימודיים. הבנתי שבשבת הזאת אני כבר לא אשן, אז החלטתי ללכת לסלון ולבדוק מה קורה. הו, כמה שאני אצטער על זה.
ראיתי שמה חמישה גברים מגודלים לבושים שחור נאבקים עם אחותי ומנסים לחטוף אותה. היא זיהתה שאני עומד שם המום וצעקה - "אל תקחו אותי, קחו את אח שלי! קחו אותו!", הגברים משכו בכתפיים, הפנו אליה את הגב והתחילו ללכת לכיווני. הייתי בטוח שזה חלק מתוכנית מחוכמת שהיא תיכננה, שעכשיו היא עומדת לבעוט להם בתחת ולנטרל אותם מאחורה, אבל היא פשוט עמדה שם בזמן שהם לקחו אותי.
לא התנגדתי. הייתי בטוח שההורים שלי ישלמו כל מחיר כדי להחזיר אותי. נכון שהעובדה שאבא שלי צעק "סוף סוף נפטרנו ממנו!" כשיצאתי מהבית עם החוטפים ואמא שלי ביררה בטלפון על אנשים פוטנציאליים להשכיר להם את החדר שלי קצת ערערה לי את הבטחון, אבל הייתי בטוח שזאת רק תגובה ראשונית. כמה שהייתי תמים.
עברו חמש שעות ואבא עדיין מסרב לנהל משא ומתן עם החוטפים. הוא אומר שהם עושים אחלה כסף מלהשכיר את החדר שלי ובכלל האווירה בבית יותר טובה בלעדיי. החוטף איים שהם יענו אותי, אבל אבא שלי אמר לו שמה שלא הורג מחשל.
אז הם החליטו לצלם אותי מקריא בקשה שישחררו אותי ועוד דברים משפילים. הם שלחו את הסרטון למשפחה שלי. אבא אמר שזה כבר הלהיט של השכונה, ואם הם רק יעלו את זה ליוטיוב זה יכול להצליח בגדול. לפני בערך שעה החוטפים אמרו לי שאם ההורים שלי לא ישלמו להם, הם יצטרכו להרוג אותי. באותו הרגע הבנתי שאני אבוד.
בדיוק בדקה האחרונה של האולטימטום, כשכבר התכוננתי נפשית למוות הקרב, אבא צלצל. הוא אמר שאמא שכנעה אותו שאולי יום אחד הם עוד יוכלו למכור אותי לקרקס נודד וזה חבל לפספס כזו הזדמנות כלכלית רק בגלל שהם שונאים אותי. אחרי משא ומן קשוח אבא הסכים לשלם עלי 10 אגורות, וגם זה בגלל שביטלו את המטבע של ה-5 או ה-1. אבא בא להחזיר אותי, די כעוס, אמר משהו על הדלק שהוא מבזבז בגללי ועל שעד שמתחיל להיות כיף בבית אני בא והורס הכל.
היה קצת לא נעים לגלות שהם מכרו את החדר שלי ואני צריך לישון בחוץ, ושבהיסטוריה של המחשב של אמא שלי היו בעיקר אתרים של מלהקי מעוותים לקרקס, אבל אין, אין כמו בבית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
