הדרך שלי קשה מאוד ומפותלת מלאה במלחמות וקרבות קשים , לפעמים יש הרגשה קיצונית של ניצחון-אושר, שמחת חיים, יופי , פתאום הכל מסתדר מעצמו לא צריך להתאמץ יותר יותר מידי , הכל מסתדר מעצמו. מצד שני, יש גם את הצד השני ,הרגשת קיצון של הפסד שאת מיותרת שאת לא חשובה שאת מכוערת שמעולם לא תצליח בחייה.אני לא הדבר הכי יציב בעולם , הכל נגזר מחוסר ביטחון , מחוסר יציבות . ואת האמת הגורם הכי אשם בזה הוא אני - אני נפתחת לאנשים די בקלות, לא קשה להתחבר אליי , ומי שנכנס ללב שלי-טוב קשה מאוד להוציא אותו משם, אני הטיפוס הרגיש והסימפטי.
חברה טובה ונאמנה - עש שאני שולפת ציפרוניים
ולא כדאי לכם להיות שם כשאני ככה , ראשכם עלול להיערף באופן בלתי-צפוי, הלכתי לפסיכולוגית מספר פעמים בחיי , ואז היא אמרה לי בבירור ההפך ממה שחשבתי כל הזמן- אין לך שום הפרעה, את בסדר גמור , המשכתי את השיחות איתה , אבל אף פעם לא אסתכל עליה בעיניים , אף פעם לא אסתכל לאף אחד בעיניים, כי אני פוחדת -פוחדת שיראו מה מסתתר מתחת לעיניים החומות-שחורות שלי , פחד, עצב , היסוס. אין לי אור בעיניים, והם גם ככה כהות . אני לא רוצה שיחשבו עליי דברים רעים , אני לא רוצה שיתסכלו עמוק בתוכי , ויראו את הנשמה הקרועה שלי , את אותו קרע ארור שמפריע לי החיים.
אבל לקרע הזה יש גם יתרונות בזכותו למדתי להיות שונה, לא לשים זין, להיות אמפתית , להיות כנה , לעזור לאחרים כדי שלאף אחד לא יהיה קרע כמו שלי -כי אנשים בלי קרעים הם אנשים שלמים . אני חושבת שהקרע הזה יסגר מתישהוא אולי כשאני אעבור הלאה, אולי בצבא, אולי כשאני אהיה בסביבה שאני אוהבת , אולי כשאני אפסיק לחפש מה חסר ואתחיל להנות ממה יש, דברים שעל הכתב נראים קלים , אבל דפוס התנהגות-במיוחד של מזל שור הוא קשה לשינוי , אני לא אוהבת להיות ככה-תקועה בין שני צידי קיצון ולעולם לא באמצע, אני רוצה להיות שמחה לא רוצה לחייך חיוך מזוייף, אני לא רוצה להיות עצובה רוב הזמן.
כשאני שמחה יוצא ממני המיטב, אני אופטימית, אני חייכנית , אני יפה בתלם, כל אחד שיעבור יתאהב בי בטח , אני רוצה לאהוב בלי מעצורים , אני רוצה לחבק כל ידיד באהבה , לנשק באהבה, אני רוצה לצאת מהקרחון הזה , לשבור את החומות שאני בעצמי בניתי,להפסיק לשפוט אנשים לפי הגזע הדת המין , אז אני מוותרת על הדעה הימנית הקיצונית שלי, ועוברת לאמצע- פתרון חייב להיות , כולנו אנשים בגלל כמה פסיכופטיים שחיים שם לא צריך לריב.
אני רוצה להפסיק לדבר על שינוי ולעשות אותו פעם בחיים , להתחיל לראות אור וחיובי ולא לשמוח לי לאיד שאין אף אחד בבית , כי זה הכי קל, אני רוצה לשמוח עם חברים, חברות , לבכות , לצחוק, לאהוב ולהפגע להוריד את כל ההגנות , לסגור מעגלים ולהמשיך הלאה. אני רוצה לתת ללב שלי לפעום, ואולי הפוסט הזה יצא ארוך, אולי כי דיברתי לעצמי, מאשר אליכם, אולי כי אני צריכה להתחיל להקשיב לכם , אולי אני צריכה לסתום לרגע להקשיב לדעתכם , להביע את שלי , וגם אם יש אי הסכמה להמשיך ולכבד אתכם . כמו שאהרון ברק אמר במאמר שלו "אני לא מסכים עם דעתך , אבל אשלם בחיי לשמוע אותה" .
אני רוצה באמת לעשות את השינוי הזה , אני רוצה להתחיל לחזור הביתה, לבית החם והאוהב שלי, שהוא לא מושלם , יש מריבות והרבה כעסים , אבל אין לו תחליף !.
פעם ראיתי סטטוס שאומר שלכל אדם יש תחליף- אז לא לאף-אחד אין תחליף , כל אחד הוא יצירה חד-פעמית שלא תחזור על עצמה, לכל אחד האישיות שלו , העולם שלו, הדברים שלו, התכונות שלו. כל אחד הוא עצמו בזכות עצמו ולמען עצמו !.
כל יום אני מגלה חדש בעצמי ואני מרותקת לחלק הזה - אני רוצה לחקור את התקשורת הבין-אישית בין אדם לעצמו.
ואחרי כל החפירה , מה עושים בדיעבד?
אני גרה בחור בצפון הרחוק, האוכלוסייה פה לא משהו כל אחד דופק את הפוזות שלו לכל אחד יש את המסיכה שלו, אני את שלי לא יכולה ללבוש יותר היא נסדקה מזמן ועכשיו היא כבר לא יםה , וכולם יוכלו לראות את האמת מאחוריה , אז כנראה בעולם של מסכות אני לא מתאימה, והתחושת אי-שייכות הזאת, הניכור והזרות , הורגות אותי , אני צריכה אהבה .אני צריכה לאהוב את עצמי, ואת אחרים, לאהוב כמו שאני יודעת לאהוב.
ולסיום חפירה כמה שירים מהממים! (שמתארים את מצבי העגום XD )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
