אני ילדה עם לב שבור

זמן האחרון שמתי לב שאני מזהה איך כל אחד מהאנשים שקרובים אליי הולך.

כשאני שומעת צעדים חזקים, צלצול מפתחות - אני יודעת שעוד מעט הדלת תיטרק כי האבא החורג שלי לא שם זין אם מישהו ישן בבית.

כשאני שומעת צעדים מהירים - אני יודעת שהאח הקטן שלי רץ בחוץ (הוא לא ממש הולך, הוא רץ).

כשאני שומעת צעדים קלילים, נדנוד מפתחות, לפעמים רשרוש שקיות או נחיתת עקב על הרצפה - אני יודעת שאמא שלי חוזרת מהעבודה.

זה כל כך מיוחד, הדרך שבה אנשים הולכים. אני לא מבחינה שאני הולכת בצורה מיוחדת - אלא עם אני עושה את זה בכוונה - אבל אני שמה לב איך אנשים אחרים הולכים ואני חושבת לעצמי - זה כל כך מוזר, למה היא מניחה את הרגל שלה ככה? או - למה הוא הולך כאילו יש לו שפשפת?

לפני כמה זמן קראתי משהו על פסיכולוגיה שהילדות מסתכלות על האמהות שלהן ומחקות את מה שהן עושות, בלי מודע אפילו לפעמים ושהבנים מסתכלים על אביהם ומחקים אותם.

זה קצת גרם לי לחשוב עכשיו, אני בעצם העתק קטן של אמא שלי? (טוב, לא כל כך קטן בעצם) כשהייתי קטנה כולם בעבודה של אמא שלי ברוסיה קראו לי (בואו נמציא שם בדוי לאמא שלי - טניה) טניה הקטנה.

ו... אמא שלי רוסיה הרי, נכון?

אז למה לפני כמה חודשים סבתא שלי ראתה תמונה שלי ואמרה "בואי נראה אותך קוראת לה רוסיה", אחר כך כששאלתי את אמא שלי למה היא התכוונה היא אמרה שאני לא נראית רוסיה בכלל.

איך זה שהמשפחה שלי מבחינה בזה שאני לא נראית רוסיה אבל כל הילדים בבצפר מתייגים אותי ישר כרוסיה, עוד לפני שהספקתי לומר משפט?

זה כמו הצעדים. אם אתה חי עם האנשים מספיק זמן אתה מתחיל להבדיל בינהם, אם ישמיעו לי קול צעדים של מישהו שראיתי פעמיים בחיים שלי אני לא אזהה את הבן אדם. אני יכולה לחקות באופן מושלם את צורת הדיבור של החברה הכי טובה שלי, את איך שהיא הולכת או את איך שהיא יושבת כשהיא במבחן. כנראה בגלל שלמשפחה שלי היה הרבה זמן איתי הם שמו לב שאני לא נראית רוסיה במיוחד.

אני חצי רוסיה וחצי ערבייה (מצד אבא שלי), אם אני לא נראית רוסיה, ואני לא נראית ערבייה מי יודע כמה, אז מה אני? אני לא נראית ישראלי - את זה כבר אמרו לי כמה פעמים. אני לא רוסיה מספיק, אני לא ישראלית מספיק ואני לא חושבת שאני ערבייה כל כך, לא היה לי שום השפעה מהצד של אבי כבר מגיל שנה.

אחרי פוסט לא ארוך במיוחד, ודי חסר הקשר אני אסכם - אני אולי לא משתייכת לאף קבוצה בכל אינצ' בגופי אבל זה לא אומר שאני בודדה... זה אומר שאני מיוחדת :)

היו לי אתמול המון שיעורי מעבדות. שעתיים כימיה על הבוקר ואז אחרי היסטוריה בשעה שלישית שלוש (!!) שעות ביולוגיה.

הגעתי למסקנה הבאה - אני לא אשרוד עד סוף השנה.

הייתי בטוחה שאני אהנה משיעור כימיה, אתם יודעים - חומרים, מבחנות וכאלה. אבל לאאאאאאאא.

יש לנו מורה מאותגר שכלית שגורם לי להרגיש ממש טיפה ואף אחד לא מבין על מה הוא פאקינג מדבר.

הוא נראה קצת אנורקסי (זה מטריף לי את השכל) ויש לו ראש ענק אז הוא נראה כמו סוכריה על מקל. (כתבתי את הפוסט בשלוש בלילה - ככה שלא לצפות לעומק או משהו בסגנון).

מסתבר שאנחנו עושים ניסויים ושלל שטויות רק פעם בשבועיים עם מורה אחרת.

אחרי שעתיים כימיה שבהם ציירתי פרחים וכל מיני, עברנו לביולוגיה (אחרי היסטוריה שהגדרתי מה זה קבוצה אתנית ונראה לי המורה התרשם 3:).

שלוש שעות ביולוגיה. אחרי שלא הייתי בשיעור הראשון (ומסתבר שהם למדו די הרבה על מבנה התא), ממש התקשיתי בשיעור הראשון שלי בביולוגיה.

המורה שלי (שדרך אגב - לימדה אותי מדעים בכיתה ח' והיא אוהבת אותי מסיבה כלשהי), התחילה לדבר על תאי זרחה וחלבונים הידרופובים והידרופילים ושלל תאים (שימותו) אחרים.

ישבתי בערך 45 דקות עם גבה מורמת לפני ששמתי לב לזה.

אבל... אחרי השעה הראשונה התחלתי להבין. 

*זהירות - חפירה*

קרום התא בנוי מהקטע בתא שמכיל זרחן הנקרא זרחה שמחובר לתא שנקרא פוספוליפיד, שיש שתי שורות ממנו בקרום התא.

איזה חכם, הא?! XD

בכל מקרה, אחרי שיעור ביולוגיה שנגמר דווקא נחמד - שיעור ביולוגיה זה השיעור האהוב עליי בינתיים - היו לנו שעתיים אנגלית עם המורה המקסימה שלנו. אין לי כוח לכתוב עליה שוב אז מי שמתעניין - תסתכלו בפוסט הקודם.

(דרך אגב - אתם יודעים שישראבלוג לא מזהה את המילה פוסט או את המילה ישראבלוג? משהו דפוק פה במקצת).

היא אמרה לנו לקרוא מין טקסט כזה על מסעדות מיוחדות בעולם (כמו לדוגמא מסעדה באוויר, קראתם על זה? זה אדיר! מרימים את השולחן של הסעודה (XD) לאוויר עם מנוף ואוכלים), והיה נחמד סך הכל. היו לה כמה יציאות משעשעות.

-תלמיד: "זו לוחמה פסיכולוגית!"

המורה: "אני לא צריכה פסיכולוג"

תלמיד: "מה? אמרתי שזו לוחמה פסיכולוגית"

המורה: "תאמין לי, הם לא צריכים פסיכולוג, אני צריכה פסיכולוג"

ובדיקת שמיעה ועיניים באותה הזדמנות.

-היא מדברת על מסעדה שאוכלים בה חרקים: "גלו גלו גלו גלו גלו גלו - אוכלים תולעת!"

-לתלמיד אחד: "הגלים לא טולטולו לך את השכל?"

היה יום... סביר. בערך. לא.

חרא יום - לא נורא D:

עוד מעט סמינר הדרכה קצרצר ויאללה שבוע שני ללימודים 3: