השעון המעורר צלצל ברעש, גורם לעיניי להיעצם עוד יותר חזק, אולי ככה אחזור לישון ולא אצטרך להתמודד.
לאחר כחמש דקות של צלצול בלתי פוסק החלטתי לקום בכל זאת, לא כדאי לאחר ליום הראשון בבית הספר החדש.
נאנחתי, בית ספר חדש. מדינה חדשה. אבא חדש. אוף.
"אליסיה! קמת?! אם את רוצה טרמפ לבית ספר כדאי שתמהרי!", שמעתי את אמי צועקת מהקומה התחתונה.
"כן אמא!", צעקתי אליה בחזרה וגלגלתי את עיניי.
לפני כשבוע עברנו (אני, אמי קורה ואבי החורג בריאן), לסיאטל בשביל העבודה החדשה של בריאן - הוא מוכר משהו, נראה לי. לא אכפת לי במיוחד,
לא נראה לי שאכפת לו שלא אכפת לי, כל מקרה - לא אכפת לי.
פיהקתי ונתתי מבט אחרון אל שמיכת הפוך שלי, העברתי את מבטי על שאר החדר, הענק יש לציין, לפחות זה טוב. בבית הקודם שלנו היה לי חדר קטנטן.
החדר הנוכחי שלי היה ענק. הייתה לי מרפסת וחדר ארונות משלי ואמבטיה ושירותים משלי, אבל עם כמה יפה שהוא היה המוני ארגזים כיסו את הרצפה, בניסיון לשפר את מצב רוחי לגבי המעבר הזה אמא קנתה לי המון דברים חדשים לחדר ודברים חדשים בכללי (אני עדיין לא יודעת מה האמת), וביקשה ממני לפרוק את הארגזים לפני כמה ימים אבל הייתי עסוקה בלרחם על עצמי ובלהתכתב עם חברות בפייסבוק - עוד מתנה מאמא, לפטופ חדיש.
הלכתי - או בעצם התנדנדתי - אל האמבטיה בשביל לצחצח שיניים ולהסתרק.
הבטתי בעצמי במראה ונאנחתי, אני נראית זוועה. שיערי החום הארוך והחלק היה זקור לכל עבר, עיניי הכחולות היו מכוסות בדברים המגעילים הצהובים האלה ועורי נראה עייף.
לבית ספר שאליו אני הולכת קוראים וושינגטון והוא (מסתבר) בית הספר הכי יוקרתי באיזור, נסענו לידו בדרך לבית החדש. הוא ענק, זה פשוט מטורף כמה שהוא גדול אני כל כך הולכת לאיבוד שם.
אחרי ניסיון, מוצלח האמת, להיראות כמו בן אדם הלכתי לחדר בשביל להחליף בגדים. לעומת בית הספר הקודם שלי בבית ספר הזה יש תלבושת אחידה. אני לא מדברת על חולצה עם סמל, אני מדברת על הכל, כולל הכל. חצאית כחולה כהה שמגיעה עד לחצי הירך (אפשר גם מכנס אבל הוא מכוער ברמות רדיואקטיביות), חולצה לבנה מכופתרת, עניבה משובצת כחול ותכלת ובלייזר שחור נחמד כזה.
לבשתי את התלבושת, מצאתי במזל את האולסטאר הסגולות שלי בין ים הארגזים וירדתי לקומה הראשונה לאכול משהו, או לפחות לנסות.
"בוקר טוב מתוקה, פרקת כבר?", אמא שלי אמרה בשנייה שנכנסתי אל החדר.
גלגלתי את עיניי שוב ועניתי בקול עייף, "עוד לא, אני בשלבים. יש לי זמן לאכול משהו?".
אמי עקמה את פרצופה ולחשה, "את צריכה לפרוק את הארגזים האילו כבר", ידעתי שהיא מנסה לא להתעצבן, "ואני מצטערת אבל לא, צריך לצאת כבר".
היא לקחה את מעילה ויצאה מבעד לדלת הגדולה, "קחי את המפתחות לאוטו, הם על השולחן הקטן".
חטפתי את המפתחות ויצאתי בעקבותיה.
תיזהרי סיאטל, את לא יודעת מה מחכה לך. לא כל יום מכשפה מגיעה לפה.
אשמח לשמוע מה דעתכם ואם כדאי להמשיך, אם אתם רוצים שאני אמשיך כאילו :)
באהבה
סאמר