והנה, עוד פוסט אני כותבת- ממש שיא אחרי חודשים יבשים...
בחיים לא הצלחתי להישאר כל כך הרבה זמן במצב רוח כל כך מישורי כזה. כבר מעל 4 חודשים- בלי דיכאונות, בלי להשתכר בכלל, בלי פעולות אובדניות ובטח שבלי אפילו מחשבה עליהם. ודוגרי, אני די גאה בעצמי על זה. אפילו הפסקתי לעשן בחודש האחרון- אני מסתפקת בסיגריה בשבוע בערך פשוט מתוך הבנה שזה לא כל כך טעים לי, זה לא מועיל לי, ובלי זה יש לי יותר זמן וחופש, כי כבר נמאס לי להיות כבולה ומשועבדת. השתפר לי הכושר ברמות מטורפות והגדלתי את האימוני שרירים ברמת הקושי ואני כבר בכלל הגעתי לתוצאות מטורפות. איכשהו זה קרה, הגשמתי מטרות רבות בחיים, וחלקן אפילו לא הצבתי.
ואני יודעת שהפעם באמת התבגרתי וזו לא אשליה, כי עכשיו אני מסוגלת לראות את המצב ממבט על, ולא מהצד, כמו פעם. עובדה- הגעתי לתובנות והצלחתי לצחוק על הטמטום של מעשים שעשיתי פעם- לא בטוחה שזו הייתי אני.
וזה הקטע שבו אני מתייפחת על העבר, ומתחילה להתרפק על הזיכרונות: הימים ה"נוצצים" בסבן אילבן; איך אספנו שקלים מאנשים במרכז בשביל לקנות נובלס; ארטיק בובספוג ורמזור; המרכז בלילה, ואיך הצקנו לשומר כל פעם; הארוחת חצות אצל כמיל כל פעם שהיה כסף; הגנ"ש, כלומר ה-גנ"ש, איזור הסחנ"שים (ולא, זה לא קיצורים מהצבא); לשכב על הדשא ליד המרכז ביום קיץ לוהט; התחנה המושחטת הראשית בשניר והיציאות לילה; "המחששה" ליד היסודי; שריפת חשופיות בקולה ורדבול; אחרי שיעור סקסופון להישאר עד 7 בערב בחטיבה ולכייף; או לא להישאר בחטיבה ללכת למרכז לקנות מסטיק ולחזור לחטיבה; הדרך קיצור של התחנה ליד החטיבה; איך ראובן צעק עלינו עם הסיגריות וזה...; ה-נובלס, למות בעד ארצינו; אור- יצור מערות תמים ביום ופסיכולוג קליני בלילה; האציטון שהסנפנו משקית, לפחות ניסינו; לצאת לרחוב עם כלום חוץ מליקר דובדבן רוסי וזול; הפאב עם הפלטת טוגנים; "משולש הזהב"...
מתי כל זה נגמר? ולמה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
AMERICAN SPIRIT